על השולחן כוס תה שקופה, כמעט ריקה, המדיפה ניחוח מתקתק של
פירות אדומים. מולה יושבת אישה כמעט שקופה, בשמלת טריקו אדומה,
מערבבת. אולי נותרו כמה גרגירי סוכר אחרונים שלא נמסו. אולי אם
תערבב חזק הטעם ישתנה. בקצות הציפורניים הנגוסות שלה היא
ממוללת את מפת המשבצות, שניכר בה כי לא כובסה זמן מה. אולי אם
יחלוף עוד קצת זמן יתאדה הלכלוך מעצמו.
עוד מעט היא צריכה ללכת, ואין לה חשק לזוז ממקומה. הספה נוחה
כל כך, והכריות מסודרות היטב תחת ישבנה, כדי שעצם הזנב לא תציק
לה גם אם תזוז בפתאומיות, בבהלה, לקולו של זבוב בחדר, או לצליל
טלפון מפתיע.
היא נעה באיטיות שהייתה מעצבנת כל אחד מלבדה. ברקע ואלס של
שופן, והיא רוקדת לעצמה בקצב אחת-שתיים-שלוש ומתנערת. זה לא
זמן לשטויות, זה זמן למעשים. בן אדם לא צריך לחכות שדברים יקרו
בשבילו, הוא צריך לגרום להם לקרות. כולם אומרים ככה. היא הופכת
את כל הארון כדי למצוא את הבגד שתכננה ללבוש, ואז בוחרת באחר.

על המיטה ערמה גדולה ולא מזמינה של בגדים, והיא מתיישבת במרכז,
מועכת הכל, ומביטה בשעון. עוד חמש דקות הוא צריך להגיע. אולי
עוד יבטל, היא מסתכלת בעצבנות בטלפון. נועלת נעליים נמוכות,
כדי שלא תהיה גבוהה ממנו, כי זה לא מושך בחורים.
היא ניגשת למראה, מורחת במהירות צללית תכלת על העיניים, כדי
שאם הוא קצת יקדים, עדיין יחשוב שהיא מטופחת. יותר נכון,
מטופחת ברישול - משקיעה בעצמה, אבל לא בהגזמה. אחר כך היא
מתפנה למרוח היטב את הצבעים, כדי שתיראה כמו יצירת אמנות
אמיתית. היא מושחת ריסיה במכחול שחור, מכווצת שפתיה ומכסה אותן
בבורדו. שכבת מייק אפ חומה מסתירה את כל הפנים, ונתמכת בפודרה.
קצת סומק, והיא מחייכת לעצמה במראה, מגלה נקודת אודם שמכתימה
את שיניה, ומנקה אותה עם האצבע. שוטפת ידיים ומנגבת. מעט בושם,
ובחזרה לסלון, לעמדת המתנה.
הוא מאחר ברבע שעה, איחור אופנתי. היא מדמיינת את הפרצוף
שתזעיף כלפיו כשיגיע. זה לא יפה לאחר. לא בהתחלה. אחר כך הכל
לגיטימי. בשלבים מאוחרים ממש היא נוהגת לאחר בלא הפסקה, וזה
בסדר גמור. אבל בהתחלה יש משחק שצריך להקפיד על חוקיו. אם אחד
הצדדים מפשל, נזקפת נקודה שחורה לרעתו, ומי רוצה נקודה שחורה ?
ואולי הוא שכח ואין הוא מתכוון להופיע כלל, והיא כבר התלבשה
והתאפרה.
איכס, גברים. היא מאפרת את הסיגריה בכעס, והאפר מכתים מעט את
המפה. מרוב כתמים כבר לא רואים את הלכלוך. ואולי הוא טעה בדרך.
אומנם היא הסבירה לו בדייקנות את כל הפניות, אבל ככה זה גברים.
גם אם הם לא מבינים, הם לא מעזים לשאול. והיא לא רצתה לשאול אם
הוא הבין או לא, כדי שלא יילחץ ויחשוב, חלילה, שהיא חוששת שהוא
לא יגיע. מצידה שלא יגיע, היא בכלל לא רוצה אף אחד, סתם הסכימה
להכיר אותו כי היא צריכה זיון.
אולי היא תתקשר אליו ? מה פתאום. יש לו את הטלפון שלה, ואם הוא
רוצה שיתקשר אליה. אולי הוא מתבייש ? שיתגבר. הוא אמור להסביר
אם הוא מאחר, היא לא צריכה לנחש מה הסיבה, היא גם לא צריכה
להמתין לו. היא בכלל לא מכירה אותו. היא לא חייבת לו כלום.
עוד חמש דקות והיא לוקחת את הרגליים והולכת מפה. לא משנה לאן.
אולי להסתובב בטיילת, לקנות משהו לאכול. אולי תלך לסרט. עדיין
מוקדם, ורוב האנשים הולכים להצגה שנייה, אז אולי איש לא יבחין
שהיא נכנסת לבד. אולי אפילו יהיה שם עוד מישהו שהולך לקולנוע
לבד, ואז הוא יתחיל לדבר איתה, ויזמין אותה לכוס קפה אחרי
הסרט.
צלצול בדלת. היא ממהרת לנקות את השיניים עם האצבע, ג'סט אין
קייס, ופותחת את הדלת. ועד הבית. אולי היא יכולה לתת שישה
צ'קים של מאה וחמישים שקלים, לחצי השנה הקרובה ? לא, היא
ממהרת. היא בדיוק יוצאת לפגישה, אבל היא תשים מחר בתיבת הדואר
את הסכום הדרוש. תודה ושלום. אולי ראש הועד חושב עכשיו שהיא
מחוזרת, ויוצאת להמון פגישות עם בחורים. אולי יפיץ את השמועה
בין הדיירים, כדי שהשמנה מקומה ג' תפסיק לשאול אותה כבר: "נו,
איילת, מתי את מוצאת חתן ? את נראית תמיד מאוד בודדה". והיא,
בכלל לא קוראים לה איילת.
חלפה כמעט שעה מאז השעה היעודה, והיא מתחילה כבר להזיע. מבלי
משים, היא מנגבת בכף ידה את פניה, והכף כולה מתכסה במייק אפ.
היא זורקת את הנעליים מעליה, כל נעל לפינה אחרת של הסלון,
ונרדמת על הספה. היא כבר תתעורר מצלצול הדלת. הוא מאוד חזק.