[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שיר מנור
/
אלי אלי

אני לא יודעת מהיכן גייסתי כוחות לסחוב לבדי ארון כבד כל כך,
אבל מרגע שהתחלתי לרוץ לא עצרתי אפילו פעם אחת. לפחות שלושים
קילומטרים אני רצה כמו סרט בהילוך מהיר. בשתי ידיי אני נושאת
את הארון מעלה, שכל איתני הטבע ייבהלו מהזוועה.
תחילה רצו איתי גם אחיי. חלקם עשו זאת בגלל חמלתם עליי. הם לא
אמרו, אבל ראיתי זאת בעיניהם. חלקם צעדו קילומטרים רבים פשוט
כיוון שהמת שבה אותם בקסמיו, עוד כשיכול היה להפעיל אותם במלוא
העוצמה, כמו גורו. עשרות חברים היו מתקבצים אז סביבו, מתחרים
על זמנו החופשי.
כולם התייאשו כבר לפני שעות ארוכות, ואני לא מצליחה להבין
אותם. למען השם, איך אדם יכול לקטר על יבלות כשהוא נושא על
כפיו את הגופה של אלי שלי, אלי שלי, איבר מהגוף שלי, שעומד
להישאב לשום מקום ולהיעלם לי?
קשה לי לדמיין את החיים שלי בלי הגיבור הראשי שלהם. מי עוד
יעטוף אותי עם כל הגוף כשיחבק אותי, יחמם אותי עד שיגיע בדיוק
לטמפרטורה הנכונה? אני לא יודעת עם מי אדבר עכשיו בכל רגע
פנוי. מי מסוגל להבין אותי בכלל חוץ ממנו? מי יעוד יוכל לזהות
בטלפון את כל הבעות הפנים שלי? מי יידע לקבל ממני בזרועות
פתוחות את כל מה שאני מסוגלת לתת?
איבריי נעים קדימה, כמו מכונה. אני נאחזת באמונה שהכול יתהפך
מרגע שאגיע לעיירה הקרובה. רופא העיירה ודאי יצליח להנשים אותו
אם אשלם לו. אני מוכנה למסור גם את גופי אם יידרש. זה מספיק
חשוב. אולי יימצא מיסטיקן שישיב את רוחו אליי. שמעתי על עשרות
מקרים כאלה. זה אפשרי. זה חייב להיות אפשרי.
אני עוצרת לשתות מים ומניחה את הארון על השלג. הפנים היפים,
הלבנים כפני פנטומימאי, נשקפים מבעד לזכוכית. פתאום הוא נראה
נורא מקומט, כמעט עלוב. הגוף הארוך והצנום נראה שליו כל כך
לפתע, אחרי חודשים ארוכים של מאבק במחלה.
אני מרימה שוב את הארון העצום וממשיכה בדרכי. היבלות מציקות לי
עכשיו. גם בידיים וגם ברגליים. גופי מתחיל להתייאש. "אסור לך
לרחם על עצמך", אני מדרבנת את עצמי בלי כוח, ומאיצה את הקצב.
בגלל החשיכה אני לא רואה את העץ שמולי. אני רק שומעת את הארון
נחבט בו ומתנפץ להמון רב של רסיסים זעירים. לא... זה לא ייתכן.
מה עשיתי? זה באמת קרה עכשיו? ההלם כמעט שלא מאפשר לי להבחין
בדמות מלאת החיוניות הפוסעת לעברי.
"אתה חי?" אני מתקרבת אליו, שולחת את ידי לכיוונו, תוהה אם זהו
חזיון שווא.
פניו סמוקים וקמוטים ממבוכה והאיפור מתקלף מלחיו. הוא לא יודע
לאן להסיט את המבט כדי לא לפגוש בזה שלי. "שיקרתי לך", הוא
אומר. "אני מצטער".
בכל לילה אותו החלום. ואני מתעוררת, ממששת את גופי כדי לבדוק
שהכול שב למקומו, ששלחתי את הגמדה למקומה הטבעי.



את מרבית ההפסקות בבית הספר היסודי ביליתי בשירותים. התביישתי
מהמורות שנעצו בי מבט כשראו אותי יושבת בכיתה וקוראת, והיו
מלשינות להוריי על "המצב החברתי" הפתטי שלי בכל אסיפות ההורים.
פחדתי מהתלמידים שנכנסו מדי פעם לכיתה כדי לקחת סנדביץ'
מהתיק.
גם בשיעורים לא הייתי רגועה. בכל עת ששמעתי צחוק מתגלגל
מאחוריי, הייתי משוכנעת שאני נושא הבדיחה. אישיות נרקסיסטית.
החשד שלי הפך למציאות כאשר הוטחו בגבי עפרונות וניירות רטובים
מרוק.
באוטובוס הצהוב של הנהג דב שהסיע אותנו לבית הספר והביתה ישבתי
לבד, עוצמת את עיניי כישנה, רוקמת סיפורים על נסיכות יפות תואר
ואבירים גואלים. בלילות הייתי כותבת את כל אותם סיפורים
באינסוף מחברות, מתחילה סיפור, ומפסיקה אותו כמה שבועות מאוחר
יותר, רק בגלל הצורך העז להפוך פנטזיה נעימה יותר לסיפור אחר.
לא ידעתי כיצד להגיב לילדים חדי הלשון. אם הייתי יודעת כיצד
לברוח לאי בודד, הייתי עושה זאת. בינתיים, הסתפקתי בעולמות
הקסומים שבראתי לעצמי.
נשאלתי באחרונה האם היום הייתי יכולה להתייצב מול הילדים
המפחידים האלה ולשוחח איתם. להגיד להם כל מה שאני חושבת עליהם,
להילחם, לא להתכופף. התשובה הייתה שלילית. אין לי מושג איך
מתמודדים עם רוע, למרות שחוויתי אותו פעמים כה רבות, עד כדי כך
שסיגלתי מעט ממנו לעצמי, כדי להימנע מסיכונים.
כל ילדי השכונה היו יורדים מההסעה ושלוש השכנות שלי רצו במעלה
השביל אל השכונה ואני אחריהן, מנסה להדביק אותן, כדי שאמא שלי
לא תראה ששוב חזרתי הביתה לבד. לרוב לא הצלחתי להגיע אליהן,
אבל הנהג דב היה מצליח להגיע אליי בריצה, זועם, צורח עליי על
כך שאני רצה באמצע הכביש. ואני לא גיליתי למה. לא רציתי
להלשין.
כאשר הייתי חוזרת הביתה בוכה, אמי הייתה מסבירה כיצד עליי לשפר
את התנהגותי כדי להיות מקובלת. "תפסיקי לבכות כבר", הייתה
אומרת. היא שנאה לראות אותי בוכה. היא שנאה לראות אותי.
הקשבתי לעצותיה ועשיתי הכול כדי לרצות, כדי שאמא תהיה מאושרת,
שתהיה גאה בי סוף סוף. שום דבר לא גרם לה לגאווה מיוחלת, אבל
אני לא הבנתי את הרמז, ולא הפסקתי לנסות.
קניתי במכולת בבקרים שוקולדים לבנות השכונה וחילקתי להן
באוטובוס. זה רק גרם להן להתעלל בי יותר. למה? אני לא יודעת
למה. אני לא בטוחה שיש היגיון מאחורי הדברים. כששאלתי את
הילדים "למה?" פניי מעוותות מבכי מביש, הם רק צחקו יותר חזק.
עד היום אני מפחדת מילדים ועוברת לצד השני של הרחוב כאשר חבורת
ילדים מצחקקת מאחורי גבי.



הפכתי מילדה לאישה כשהכרתי את החבר הראשון שלי, יוסי כהן מגודל
הבלורית, מוסכניק בן 16, מיוזע ומכוער להפליא. הוא לא היה צריך
לעשות כלום כדי לזכות בלבי. לא התעניינתי בכך שהוא טיפש חסר
תקנה, שתקן כרוני, שמעולם לא הצלחתי לתקשר איתו לאורך יותר
משני משפטים ברצף. הצהרת אהבתו הספיקה לי. הכרנו בשנה הראשונה
של התיכון, בטיול של התנועה, וברגע אחד הפכתי מילדה בודדה
לנערה שיש לה חבר. איזה אושר עילאי. בלילה השני של הטיול כבר
הצמדנו את שקי השינה שלנו זה לזה והרגשנו נועזים. שערו המגודל
והשמנוני של יוסי הגביה אותו אמנם בסנטימטרים רבים, אך הותיר
אותו נמוך ממני. כשהיינו פוסעים זה לצד זו, נראינו כמו פגישה
עיוורת לא מוצלחת. כל כך התביישתי כשבא לבקר אותי בתיכון,
והחברות החדשות שלי ראו שאמנם יש לי חבר, אבל עם חבר כזה עדיף
לישון באלכסון.
ידעתי שאם אנחנו יחד, זה אומר שאני צריכה לתת לו לגעת בי מתחת
לחצאית, ומאוד הצטערתי על כך. הוא היה מושיט את ידו ואני הייתי
מתפתלת, משנה כיוון, עושה עצמי ישנה. הוא היה מחזיק את היד שלי
חזק, מקרב אותה לאיבר שלו, ואני הייתי מלטפת אותו בחוסר חשק,
מנסה לדמיין שאני שוטפת מלפפון.
נכון, קל להבין שלא היינו מתאימים. הוריי ניסו לצעוק זאת
באוזניי במשך שנה שלמה. הייתי ראויה לטוב יותר, לדעתם. לדעתי
קיבלתי בדיוק את מה שמגיע לי. כל חיי רציתי חבר, והנה יש לי
אחד, שאוהב אותי. אבל גם הוא הפסיק לאהוב אותי, יום אחד, וכמה
ימים מאוחר יותר, ראיתי אותו מנשק את חברתי הטובה ביותר מתחת
לבית שלי. המראה נשקף אל מול עיניי המזועזעות כשהלכתי למטבח,
להכין לעצמי כוס תה, ופתאום הבחנתי בפנים מוכרים מבעד לחלון.
פנים שמחוברים לפנים שמחוברים לגוף ועוד גוף. ניסיתי לצרוח אבל
לא יצא שום קול. ניסיתי שוב, ואז כרעתי על ברכיי, נחנקת מזעם
ומבהלה, נשכבתי על הבטן, על רצפת המטבח, והכיתי אותה חזק, הכי
חזק שיכולתי.
שחזרתי במוח יום קודם לכן, שבו אני ואותה חברה טובה לשעבר,
ישבנו על המדרגות בכניסה לבית. התקרבתי אליה, כדי שאף אחד
מהמשפחה לא ישמע אותנו בטעות, וסיפרתי לה בכאב, לתוך האוזן
שיוסי מתרחק ממני, ושאני חוששת שהוא לא אוהב אותי יותר. שמתי
לב שהגוף שלה מתקשה, והיא שותקת. "מה קרה?" שאלתי. והיא קמה
ללכת. נדבר מחר, היא אמרה, תוך כדי הליכה מהירה, כאילו אם לא
תלך מהר לא תספיק להגיע בזמן לביתה, המרוחק עשרה מטרים מביתי.



"אני יכול לשאול עוד שאלה אחת?" שמעתי קול נשי מבוהל מעבר
לכתפי. בתוך החבורה הקשוחה והשרירית של חיילי אגף האבטחה רונן
נראה אבוד במיוחד. גבותיו העשויות היטב ותסרוקתו המוקפדת עוררו
בי תחושה מעורבת של גיחוך ורחמים. קבענו יום ושעה, לפי הכללים,
והסברתי לו איך להגיע למשרד תנאי השירות. חצי שעה קודם לכן הוא
התייצב, מחייך אליי בייאוש. לא זוכרת אם דיברנו עליו, או עליי,
או על שנינו. אני רק זוכרת שהחיבור היה מיידי. לא של פלוס
ומינוס, אלא של מינוס ומינוס, שני אנשים שהחברה מכאיבה להם,
מוצאים מפלט זה בזה.
רונן הבחין שפרידתי מהחבר האחרון לא היטיבה עמי, והוא היה נחוש
בדעתו שהתרופה הטובה ביותר בשבילי היא רחבת הריקודים. ניסיונות
ארוכים לשכנוע היה מבלה במשרד שלי בצבא. הייתי נחושה בדעתי שלא
אצא לבלות לעולם, כי נמאס לי מגברים, לנצח. יום אחד הוא הגיע
לביתי שבמושב, ביום שבת, בשעה 1:00 בלילה, התלבש במושב האחורי
במכנסונים צמודים מניילון ובחולצה כסופה (הוא עדיין לא סיפר
לאמו על נטיותיו המיניות, מחשש לחייו), שילב את זרועו בזרועי
והוביל אותי בגאון ל"שחיתות" שבתל אביב. אני, שמימיי לא ביקרתי
בשום מסיבה שלא התקיימה במועדון של המושב, גיליתי ברגע אחד את
הדרך אל האושר. סקס בלי סקס. הבחורים שפיזזו במסיבה בכלל לא
הבחינו בי, אבל אני הבחנתי בהם. הם הסעירו אותי. צמודים זה
לזה, ממששים זה את גופו החשוף כמעט של זה בלהט, עטופים בשלל
צעיפים ותכשיטים צבעוניים, מזיעים ויפי תואר. נעניתי לניסיונות
של רונן להרקיד אותי סביב העמוד, הבטתי בו כאילו אני מביטה
באביר חלומותיי, והרגשתי איך מדקה לדקה אני מתמכרת לאווירה.
באחת המסיבות האלה הבחנו באלי. הוא לבש חולצה כתומה צמודה
שהבליטה לו את הפטמות. עשיתי לו עיניים, אבל היה ברור שלא בי
הוא מביט.
שבוע לאחר מכן רונן ואלי היו חברים, ולשמחתי, השאירו אותי
בתמונה. בבקרים, באוטובוס לבסיס, רונן היה מניח ראשו על כתפי
ומספר לי כמה אלי מדהים. "הוא חתיך והוא מבריק והוא מצייר נפלא
והוא קצין בצבא... אני לא מאמין שהשגתי אותו", היה אומר ומייד
מוסיף: "את חייבת להכיר אותו. אתם כל כך דומים".
עם הזמן באמת הכרנו, אני ואלי. שלושתנו נסענו יחד למיטב מסיבות
הגייז בעיר, ורקדנו בשלישייה, צמודים, מסוממים, משוחררים,
אוהבים. הם חיבקו אותי, ליטפו אותי ואמרו לי כמה אני יפה
וסקסית. דיווה. האישה שכל הומו היה רוצה להיות. כן כן. כך הם
אמרו. כתגובה הייתי מנערת את שערי לכל הכיוונים, מנענעת ישבן,
מבליטה חזה ומחייכת חיוך גדול.
בתום המסיבות, בימי ראשון לפנות בוקר, אלי היה מסיע אותי
הביתה, לבוש במדיו הירוקים המעוטרים בדרגות נוצצות. מלח הארץ.
הוא היה הקצין היחיד שהכרתי עד אז באופן אישי. בדרך, כדי לשבור
את השתיקה המביכה, לא הייתה ברירה אלא להיפתח, להסיר קליפה אחר
קליפה. בנסיעות הראשונות הוא היה מספר חוויות מאובקות מהצבא,
אבל מאוחר יותר כבר העז לספר לי חוויות מהבית הקשה שגדל בו.
הוא סיפר לי על אביו שבגד באמו, התגרש ממנה והותיר אותה חסרת
כל. על שתי אחיותיו שגידל כמעט בעצמו. על העבודות השחורות
שביצע מגיל צעיר כדי שיהיה לכולם מה לאכול. את אמא שלו הוא
מאוד אוהב ולכן לעולם לא יספר לה שהוא הומו, כי הוא לא רוצה
להכאיב לה: "היא עברה מספיק בחיים, וממילא זה עניין זמני". הוא
מתכנן להתחתן ולהיות אב לשלושה ילדים עד גיל 30 ולהתגרש עד גיל
35.
הייתי מקשיבה לו, עד כמה שאפשר להקשיב אחרי כמה כוסות וודקה,
ומפנטזת להיות האישה שבה יבחר. זה היה לפני שהבנתי
שהומוסקסואליות זה לא תקופה שחולפת כשפוגשים את האישה הנכונה.
כיוון שלא פגשתי כמעט סטרייטים באותה עת, אף סטרייט לא פגע בי.
הגברים של חיי העניקו לי רק אהבה וכוח. זה היה נפלא. אהבתי את
רונן ואת אלי כאילו היו החבר שלי, האח שלי וגם האמא המכילה
והאוהבת שלי. לעתים היינו משתעשעים במחשבה שהם יתחתנו ואני
אוליד את הילד שלהם. לא האמנתי שמשהו יכול לפגוע בהרמוניה
הזו.



יום אחד התקשר אליי רונן ואמר שאלי רוצה לספר לי משהו. "שבי",
הוא ביקש. "מה קרה, אני בדיוק לומדת לבחינה, זה דחוף?" הכי
דחוף. לתוך הווריד דחוף. אלי סיפר שהוא חולה בסרטן המוח.
שנותרו לו שבועות ספורים לחיות. ככה, בשני משפטים, הוא עיוות
לי את כל החיים.
"מה? אתה בטוח?" שאלתי המומה, מסרבת להאמין. "אין שום דבר
שאפשר לעשות? היום כבר יש טיפול להרבה סוגים של סרטן, לא?" יש
טיפול חדשני כלשהו שהציעו לו לנסות, הוא אמר, אבל הרופאים לא
תולים בו תקוות רבות. "אל תספרי לאף אחד את מה שאמרתי לך
עכשיו, בשום פנים ואופן. אני לא רוצה להפיץ את השמועה. לא רוצה
שכולם ייכנסו להיסטריה". הכאב הצורב התפשט לי בגוף, אך התרכז
בראש. הרגשתי את הגידול שלו. באותו רגע התחלתי להתאבל. עליי
ועל אלי, שבקושי הכרתי. האבל התאים לי לאישיות, יושב בביטחון
בכל תאי הגוף שלי. היה כמעט טבעי להוסיף לאבל על הילדות שלי את
האבל על אלי, על ההווה שלי.
כשניתקתי את השיחה והתפתלתי מבכי על המיטה, לא הפסקתי לדמיין
איך כואב לאלי בראש. איך הוא סובל עכשיו. איך אני בעצמי חייבת
לסבול בכל הגוף כדי שאוכל להזדהות עם הכאב שלו. בלילות הייתי
מתקשה להירדם. הייתי מזמינה אליי את הסבל והוא התיישב בגומחה
המוכרת לו, אצלי בלב.
לאט לאט, בתהליך ארוך וכואב, סיפרתי לכל החברים שלי שהם לא
יראו אותי בזמן הקרוב, כי רונן נוסע לחו"ל, ואני צריכה להיות
עם אלי כי הוא בודד עכשיו. אלי זקוק לי כדי להמשיך לחיות,
אמרתי לעצמי. אלי היה צריך אהבה ואני הייתי זקוקה לקשר
סימביוטי. שבע שנים חלפו מאז, והקשר נותר סימביוטי לאורך כל
הדרך המשותפת שלנו.
רונן החליט להיפרד מאלי בדיוק חודש לאחר שאלי חלה, כשבילה
בטיול שלו בחו"ל עם שפע גברים אחרים, בחדרי חושך במועדונים.
הרגשתי כאילו בוגדים בי שוב.
לא האמנתי שרונן עושה את זה לאלי. "מה אני אעשה? אני לא נמשך
אליו יותר", כך סיפר לי בכל פעם שמחיתי על החלטתו. הוא לא אהב
אותו יותר. השרמוטה. לא הצלחתי להבין את העיתוי המשונה שהוא
בחר לעצמו לפרידה. איזה אדם יכול להיות שפל מספיק כדי לזרוק
חבר גוסס לכלבים. "זה לא מעכשיו", הוא צחק עליי במרירות, ולא
הבין איך לא הבחנתי שהקשר ביניהם רופף כבר זמן רב, ושבימים
שקדמו לבשורה הנוראה הוא כבר רמז לאלי שהקשר ביניהם נגמר. אלי
סירב להשלים עם הפרידה. גם אני.
"הוא משוגע לגמרי", הסביר לי רונן בצחוק מתגלגל וסובב את אצבעו
על רקתו. "הוא לא הסכים בשום אופן שניפרד. הוא אמר שאם אני
עוזב אותו הוא מתאבד. אני מצטער, אני פשוט לא יכול להיות עם
הבן אדם הזה יותר". לא הבנתי איך הוא מעז לדבר כך על אלי
מאחורי גבו, שבועות ספורים לפני מותו. ניתקתי את הקשר עם רונן
ונשארנו לבד. אני ואלי והמחלה.
בכל יום נסעתי לאלי, 55 דקות נסיעה. אמרתי לו שיתקשר אליי בכל
שעה ואני אגיע. הוא אכן התקשר, ואני הגעתי בכל עת, מוכנה לנצח
כל כוח שיעמוד בדרכי. האמנתי שאני אעטוף אותו במספיק אהבה,
שהמוות לא יצליח לחדור דרכה. פעם אחת נסעתי כל כך מהר ששללו לי
את הרישיון. המשכתי להגיע אליו, באוטובוסים.
עזרתי לו לרכוס את מכנסיו ולסגור את חגורתו. ניגבתי לו את
הדמעות. חיבקתי אותו. אמרתי לו שהוא לא ראוי לבחור כמו רונן,
שאנחנו נמצא לו אהבה חדשה לאחר שהוא ינצח את המחלה. גררתי אותו
איתי לשתות קפה במקומות החביבים עליו. כל כך רציתי לשמח אותו.
הרגשתי את הכאב שלו בכל הגוף. הייתי נחושה בדעתי לעשות כל מה
שאפשר כדי שיהיה לו טוב ברגעים האחרונים. רציתי לספוג ממנו עוד
ועוד. ככל שהתקרבתי אליו יותר, אהבתי אותו יותר והייתי זקוקה
לו יותר. לא האמנתי שאוכל לחיות בלעדיו. הוא כמעט לא תקשר עם
חברים אחרים שלו באותה עת. ידעתי שהוא לא רוצה לספר להם, לסבול
את מבטיהם המרחמים. הערכתי את זה שהוא בחר דווקא בי לחלוק עמו
את הסוף שלו.
באחד הימים שבהם באתי לבקרו עזרתי לו לסדר את החדר שלו ובין
הניירות ראיתי מכתב כתוב בכתב ידו. כבר זמן רב שלא הצליח
לכתוב, וחשבתי שאולי מדובר במכתב ישן. הוא ראה שאני בוהה בדף,
וחייך אלי. "הטיפולים מצליחים". הוא אמר. "הגידול קטן מאוד,
ואני מצליח לכתוב עכשיו". לפני שהספקתי לצווח משמחה, הוא מיהר
לסייג את דבריו: "את יודעת איך זה עם סרטן. אף פעם אי אפשר
לדעת".
שבע שנים חייתי בצל הסרטן הזה, שמרחף מעל הראש של החבר האמיתי
היחיד שלי, מאיים בלי הפסקה לקחת לי אותו, להשאיר אותי שוב
לבד.



צלצול בדלת. אלי הגיע. התקשרתי קודם כדי להזמין אותו לבוא,
אמרתי לו שאנחנו צריכים לדבר. הוא נכנס ועומד כמו טמבל בכניסה,
נראה בדיוק אותו דבר, אבל שום דבר לא אותו דבר. אולי בעוד
שנייה הוא ישנה את החזות שלו לזו של חרק ענק, כמו בסרט מצויר.
אין לדעת.
קשה לי להזמין אותו לשבת, אז אני מורה על הספה, והולכת להכין
לעצמי תה. אני לא שואלת אותו אם הוא רוצה גם. מצדי שיכין
לעצמו.
התיון מתפרק לי בתוך התה. אני שופכת את כל התה, מרתיחה שוב
מים, ומכינה שוב. כשאני מערבבת, אני שורטת את הכוס עם הכפית
ועושה לעצמי צמרמורת שוב ושוב ושוב. את הכוס אני לא ממלאת עד
הסוף, כי אני מפחדת שהתה יישפך עליי בדרך. אם טיפה אחת תיגע
בעורי אני אפרוץ בצעקות. אין לי כוח לצעוק יותר.
אני לא מצליחה לראות אותו בבהירות. בקושי מצליחה לזהות את
הצללים שהוא משאיר אחריו כשהוא זז, ימינה ושמאלה, קדימה
ואחורה. כל הזמן זז.
"אתה בטח יכול להבין מה רציתי ממך", אני אומרת. הוא משפיל את
ראשו.
"איך יכולת לעשות לי את זה. שבע שנים... מאיפה זה הגיע, איפה
הסתרת את כל הרוע הזה?" אני מוסיפה, מרימה את החולצה שלו בכוח,
מחפשת. בקושי מאמינה שהחיים שלי אכן שלי.
כל הרגשות שלי אסופים בצד אחד בגוף, שאין לי גישה אליו. כאילו
מישהו נעל אותם וזרק את המפתח.
שבע שנים. שבע שנים של שקר. חודשיים חלפו מאז שסיפר לי על כך
ועד שעיכלתי שהוא דובר אמת, שלא דמיינתי, שלא הייתה מחלה
מעולם, הוא רק רצה להחזיר אליו את רונן. בשורה אחת שמאלצת אותי
לוותר על אלי שלי, אלי שכבר לא שלי. מעכשיו הכול יכול לצאת
משליטה ואף אחד לא יידע. אני יכולה להפוך לאבקה ולהתאדות ליקום
וזה לא יהיה נורא כל כך. אני מתפתה לחזור עשר שנים אחורה
ולעצור את תנועת כדור הארץ, כמו סופרמן.
הוא מזמן השיב משהו לשאלתי, ואני מזמן פתחתי בשתיקה ארוכה. אין
לי מושג איך אנהל איתו שיחה, ואיך אטאטא אותו מהחיים שלי בתום
השיחה. איך עושים את זה? מאיפה להתחיל? הוא הרי יושב על כל
הנימים בגוף שלי.
"כנראה שאני מפלצת", הוא אומר. זה ההסבר שלו. זה נשמע לי
הגיוני וממצה. על כך לא צריך להוסיף דבר.
"אתה מפלצת", אני עונה כמו הד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סליחה? איפה
השירותים פה?




מתוך: "סיור
בבית הלבן"
בהוצאת מינה צמח


(ג'ונסון)


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/2/06 13:10
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שיר מנור

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה