ושוב באים המבקרים,
אני לבד בחדר, עם הייאוש והפחדים.
לא מסתכלים לתוך עיני, מהן ניבט המוות
והוא מפחיד את אלו, שנוטרו בהם חיים.

כן, הייאוש שלי מצחין
והוא רווי בכימיקלים,
כי הרופאים מחויבים להילחם.
אני חיה של ניסויים
והורידים מזמן אזלו לי,
כמו הכוחות להינחם.

איני מצליח כבר לנשום
ומסיכה חיברו לי,
כמו צמיג, שלא ייגמע אפילו מייל אחד.
וזה מרגיש ממש כמו סוף,
אך איש עוד לא סיפר לי.
כשזה מרגיש כמו סוף, השקט משתרר.

את הברזים אז תפתחו
ובשינה אשקע לי,
מבלי לדעת שהגיע השעה.
להיפרד, אז תכנסו,
כי המדע קובע לנו לוחות זמנים והסדרי פרידה.

פזמון:
אני כל-כך פוחד למות.
המוות לא מתאים לי.
אני כל-כך פוחד למות, זה לא מתאים לי.