להגיד לכם את האמת אני כבר לא מתרגשת, אפילו הפסקתי להחסיר
פעימות. רק הצצונת בלוח ועוברת לסדר היום. טוב, לא בדיוק. במשך
השנים פיתחתי מערכת הגנות יעילה ומפותחת, כמו, אם הם שכחו, אז
זה לא אומר שהם לא, נכון? שנית, הנמכתי את כל מערך הציפיות שלי
לאות וסימן וחיים. כן, בחיי אפילו לא לטלפון או לפרח שכך יהיה
לי טוב. וכך כשהיום היה ועבר, אפילו לא חשתי צביטה קטנטונת
בצלע הרביעית השמאלית. בחיי שום כלום. ומה שהתקשקש שם הייתה רק
רעידת אדמה קטנטונת שאיש לא חש בה מלבדי.

טוב, הייתי מאוד שמחה אם במקרה היו בכל זאת זוכרים, אבל לא
אמרתי להם כלום, לא רמזתי לפני וגם לא אחרי. השמדתי כל רמז
לפולניות, עברתי לסדר היום אבל ממש ככה, עד ש...

כן, יומיים אחרי, הוזמנתי לאורחת בוקר של נשים. אתם יודעים,
לחדש את מלאי הרכילויות, אולי לשמוע כמה עיציות טובות, להעביר
בוקר שליו ונטול. אוכל של מתייפחות ומתגוננות. כמה עלים של
ביבי חסה ונבטים, זנבות של ירקות חיים, שום מטוגן, מטבל עלום
שם וטעם, לחם אגוזים מיובש, גבינה מדולדלת משנת תרפפו. אוף,
אני לא אוהבת את המתפלצות האלה, אבל לעסתי בשקט שברירי גזר
וחשבתי על חתיכת גבינה בולגרית. לפחות ההפוך היה טעים עם מוקצף
כמו שצריך, רק קצת פושר נו, נסלח להם ולא נהפוך את המלצרית
לצפרדע.

אבל בדיוק ברגע הקריטי, עוד אני חולמת על עוגת גבינה עתירת
קלוריות עם שוקולד חם למעלה, התרוממה אחת הנשים, נקשה קלילות
במזלג ואצבע קרוצה על כוס מבריקה. "בנות, בנות יש לי משהו לספר
לכן, בנות."

היא מדווחת בהתרגשות כי בניגודי לא ויתרה על יום האישה, ורמזה
לכל העולם ובני דודיו שמתקרב יום האם/האישה/המשפחה (מחק את
המיותר). כולם, אבל כ ו ל ם הבטיחו לקפוץ לדום וראה זה תגלית
ביום הקובע כולם שכחו. הבן בצבא, הבת בסוף שבוע ארוך עם חבר
חדש. הבעל עסוק בניירות ועיתונים. והאימא של הבעל מייללת
בטלפון למה הבן שכח אותה. אז מה היא עושה. "מה אתן הייתן
עושות?", היא פונה אלינו בחיוך רחב, חושפת שיניים של ד"ר שלומי
וממתינה. אתם כבר יודעים מה עשיתי ואני רואה שגם הקהל הקטן של
המטופחות עשה אותו דבר, אבל לא זאתי. ממשיכה לחייך, "תקשיבו
טוב," היא חולשת.

"אני, אני צלצלתי לחיה, בעלת חנות הפרחים היוקרתית והזמנתי זר
פרחים הכי גדול שאפשר לחלום עליו. "מה לכתוב על הזר?" שואלת
חיה ואני מקצרת: "לאשתי היקרה פסיק שורה חדשה אני חושב עליך כל
הזמן, שורה חדשה אוהב עד כלות נקודה בעלך." החיה הזה מקצה שני
של טלפון מכחכחת בגרונה. "זה מה לכתוב גברת?" "כן. חייתי כן,
זה מה תכתבי. ואני רוצה שהמשלח יגיע הערב בשעה 7 בערב, לא בשעה
7 ורבע טוב?"

השולחנות מצחקקים ואני חושבת על עצמי. איזה באסה, אני בחיים לא
הייתי שולחת לעצמי זר אפילו שהעולם יתארך אבל זו שלידי תוקעת
בי מרפק. "היא משהו הזאת'י אה, מה את אומרת?". כשדמעות בעיני
אני מנענעת בראשי, פשוט לא מתחשק לי עוד מרפק בצלע החמישית
היכן שהלב דוקר לי עכשיו. אחת מולי עם שיער שחור, וליד הרקה פס
ורוד ושפתיים באותו צבע עז ומבריק מתמוגגת, "נו, ומה קרה אחר
כך?"

"אל תשאלו, הבעל שלי דווקא הגיע הביתה מוקדם, ולא הבין מנין
נפלו עליו צפיחיות בדבש. הכנתי לו דרינק בנעלי בית, סחבתי אותו
לשכנים בשביל לראות לו את הסלון החדש שאני רוצה כזה ובדיוק
בשבע ודקה דחפתי אותו הביתה. הלכתי להחליף בגדים 'למשהו יותר
נוח,' וכשהדלת זמזמה צעקתי לו מחדר השינה, 'תעשה טובה תפתח
חמודי.'

אחר כך נעמדתי בלאנז'ירה שחור מקושט בדנטלים ופומפונים ולחשתי,
'אתה בא?'

"מי שלא ראה את יקירי, מאחורי זר פרחים ענק שלא יכול לחבוק
בשתי ידיים ופה שמוט למחצה, לא ראה אדם מצחיק מימיו. 'מה קרה?'
שאלתי מתוקה  מדבש, 'ממי הזר המקסים הזה?' והבעל שלי, שמעולם
לא סתם את הפה, אפילו לא לשנייה, החל מגמגם, 'זה, זה זה
בשבילך.'
'בשבילי? אני מופתעת. באמת וממי זה? 'זה מהבעל האוהב שלך.' הוא
מגיש לי את הזר והענף הדקיק (אמרתי לה שלא תקשט עם ענפים).
מדגדג לי את האף."

"'איזה יופי, כל הכבוד, גבר מגודל שלי. עכשיו לך תשים את הזר
במים ותבוא לענג קצת את יקירתך לכבוד יום האישה.' אני בטוחה
שבשנה הבאה כבר לא ישכח את היום שלי. אה ואחר כך צלצל הדובי
שלי לאימא שלו וגרם לעוד אישה קשישה אושר קטן."

אני מתכווצת בפינה. אני, אני אפילו לא בניתי לי הריונות
וארמונות, ואני אפילו לא מתכוונת לספר על כך בבית. לי כבר אין
תקנה. אבל למי אכפת יום האישה-הבין-לאומית. אם ארצה פרחים אקנה
לעצמי וגם מתנות וחגיגות יום הולדת אסמוך רק על עצמי בלי הצגות
ודאווינים ואפילו לא אצפה שמשהו יקנה לי. יום האישה הזה קשור
לשחרור של מישהי נכון? אז כבר מזמן פרמתי את כל ארגז הציפיות
שלי ושילחתי אותן אחד אחד לחופשי, אז בשביל מה לחגוג דווקא
היום?