דינמיקה קבוצתית, כך הם קוראים לזה.
אלה שבינינו.
ואנחנו שניים בקבוצה,
ולא ממש זזים.
היא מטיחה בי האשמות ושואלת שאלות שמעולם לא תיארתי שיצוצו
בתאטרון האבסורד הזה.
והיא לא מניחה לי אפילו להשתמש בחבר הטלפוני.
אני מתאמץ לזכור.
להבין.
לשאול כמה שאלות נכונות כי אני לא פרייר.
וכל מה שיש לי בראש זה "מה קרה פה? מה נשבר?"
אולי זה רק בראש שלנו?
אולי רק בין הרגליים?
בהכל אמא שלי אשמה: אומרים אלו שבינינו.
יותר רומזים משאומרים.
והיא מחייכת ברשעות "כן, זו בטח אמא שלך...!".
ואני רק רוצה חמישים-חמישים.
לשנוא אותה, ולאהוב גם יחד.
אלו שבינינו מקשיבים ושותקים רוב הזמן.
למה הקהל עוזר רק לה?
ובכלל לא רציתי להיות מליונר.
רק רציתי אהבה.
ונשארתי תקוע בשעשועון של החיים.
מתמקח על אני.
מתמקח על היא.
ונופל בשלב השאלה הזהה:
לאן הלכה האהבה?
|