וכבר יודעת לרכוס לבד את השימלה,
ולסגור סוגרן מסובך של שרשרת,
מאחורי העורף, לבד
ויודעת לעטוף לבד את השמיכה הגדולה,
זאת שאמא לא מבינה איך אפשר בלי אבא.

ויודעת לחזור הביתה
אל המחשב שלי,
ולאכול מולו,
וגם יודעת לא לפחד בלילה,
ולישון לבד
ולקום לבד, אל הנוטלה שלי.

(ויודעת אפילו לטפס על הסולם של אבא שלי,
וכבר מתקשרת איתו)

וגם יודעת שאתה לא קיים יותר בשבילי,
ושאם מישהו היה רואה אותי עכשיו,
הוא היה יכול לחשוב שאני משוגעת
שמדברת... לבד
ואני באמת מדברת...

את השימלה - כדי שתקלף אותה ממני,
את השרשרת- כדי שתתיר אותה,
והשמיכה.

והבית מסתדר,
והאוכל,
והכל בתקווה,
שכבר אמצא אותך,
ואביא אותך אל הלבד שלי

והעצב יעבור
והחיוך יחזור
והעור
והאור
והתלתלים

והנה אני כבר יודעת,
להוריד את השמלה,
להתיר את הסוגרן,
מאחורי העורף, לבד,
וכבר קונה לעצמי טבעת,
והשמיכה הגדולה עוטפת אותי,
מול המראה מדברת אל עצמי.