טיפות כבדות, עגולות, מתנקזות אל המרזב.
עוד מעט ואני עוזב. שמרי את הבכי הזה
בקופסה קטנה עטופה בסרט אות לכך שאת
נשארת. מעגלים מתרחבים בשלוליות, ואני
הותרתי מאחור
את הנגיעות שלך שמתקפלות אל תוך העור
כשאחזור אשכב על הגב ואתן לך לרדד את עורי
לצורה המכילה את אכזבתינו. הגשם מתדפק על
החלון הנעול של מה שהיה חדרינו.
כשאשוב, השמש תאיר את הדברים שנמנענו מלראות,
כמו אז כשרק נפגשנו ואמרת בביטחון מוחלט
שאין אהבות גדולות, רק אנשים קטנים שרוצים מאוד;
היום גילינו עד כמה קטנים היינו.

יקירתי, מסתבר שצדקת גם הפעם.