היא היססה לפני שחייגה, כי ידעה שהוא יתעצבן. דמיינה את השיחה
כמה פעמים, אולי היא טועה, אולי היא סתם פרנואידית, אולי היא
הוזה. אבל כשהוא ענה היא אזרה אומץ ושאלה אותו כל מה שתיכננה.
"תגיד", אמרה לו "מה שם המשפחה שלי?" "מה?" הוא שאל, לא מבין
מה היא רוצה. "לא זוכר, ארוך כזה." הוסיף. היא המשיכה "כמה
אחים יש לי?" "אחד... לא?" "דווקא שניים. ואחות. ואיפה אני גרה
אתה זוכר?" "תגידי, יש מטרה לחקירה הזו?" הוא שאל ברוגז. היא
ידעה שכך יגיב, אבל התעלמה והמשיכה. "פשוט תענה, טוב? איפה אני
גרה?" "באיזה מושב... ליד ירושלים,לא?" היא חייכה, לפחות היא
ידע ליד איזו עיר. "אתה זוכר את מס' הבית?" "מאיפה לי לדעת מה
המס' בית שלך?" הוא התפרץ. "כי זה אותו מס' כמו שלך! תגיד, לא
נראה לך לא בסדר שאתה לא יודע עליי אפילו את הדברים הכי
בסיסיים ואני יודעת עליך כל מה שיש לדעת?" הוא שתק. שתיקה
ארוכה, ובסופה אמר "כמה אחים יש לי?" "אין לך. אבל יש אחות.
יפה. הראית לי תמונה." היא ענתה, מתנצחת. הוא שוב שתק, נאנח,
שתק, ואמר "אז מה את רוצה שאני אגיד?" את זה היא לא דמיינה באף
אחת מהשיחות בראש שלה, מה קורה אחרי השאלות, מה קורה אחרי שהיא
מראה לו כמה הוא לא מתעניין בה, כמה לא אכפת לו. "את שם?" הוא
שואל. "כן... אני פה. לא יודעת מה אני רוצה שתגיד." והיא
ניתקה. בלי שלום ובלי 'עברת את המבחן בהצלחה', או בעצם 'נכשלת.
בענק'. היא לא מבינה איך, לא לראשונה בחייה, היא נכנסת למערכת
יחסים כזו, שהיא יודעת עליו הכל ולו פשוט לא אכפת ממנה והוא לא
רוצה לדעת עליה שום דבר, רק רוצה מישהו שיאהב אותו, שירצה
אותו, שישרת את הצורך שלו בבת זוג. וזאת היא, זה מה שהיא תמיד.
ככה היא מרגישה... ואולי זה מה שהיא משדרת וזה מה שגורם לאנשים
כמותו להימשך אליה. ואולי לכן כל פעם זה קורה לה מחדש. והיא
תכתוב על זה ושוב תגיע למסקנה הבלתי נמנעת שהנה, שוב זה קרה,
ותבטיח לעצמה, כמו תמיד, שזה לא יקרה בשנית. אבל היא יודעת שזה
יקרה. ועד אז... היא פשוט תמשיך לקוות שבפעם הבא שהיא תסיים
מערכת יחסים היא תרגיש נורא לא נעים שהוא ידע עליה כל כך הרבה
והיא לא יודעת אפילו את השם משפחה שלו.