מוסר עבודה

הבריון של בית הספר מכיתה ח-2 נקרא קרול, אך משום מה כולם כולל
המורה כנרת קראו לו קאריו.
קאריו היה גדול בכמה מידות מבני המחזור שלו. קולו היה עבה וחזק
כאילו פרץ מדוד רותח, על גופו הענק הזדקר ראש גדול אדום לחיים
ומעל השפתיים הבשרניות התנופף בביישנות ניצת שפם שחרחר.
לקראת הקיץ כשהתבטל שיעור החינוך של ימי ששי, החל האוטובוס
מסיע כל בוקר את הכתה כולה אל החווה החקלאית בכפר גלים על מנת
שיטעמו את טעמה של עבודת אדמה. ב'יום חקלאות' זה התגלה קאריו
במלוא אדיקותו.
אך שמו בידיו מעדר היה הנער הענק מרכין ראש אל האדמה ועודר
בקדחתנות ללא הפסק, פלגי זיעה שטפו את פניו וכמו שור בדישו לא
נשא עיניו אל איש. דומה, שריח האדמה הנבקעת בפני תנועות ידיו
הנמרצות, כבש אותו כליל.
בעוד השאר משתעשעים בין התלמים משליכים זה על זה צנון או
עגבניה שקע קאריו בעבודה בכל מאודו, מוציא תחת ידיו תפוקה
שעצרה את נשימתם של המדריכים.
בתום יום העבודה האחרון כשחיכו לאוטובוס שיסיעם חזרה, חילקו
המדריכים לכל תלמיד חסה, גזרים, מלפפונים ועגבניות מתנובת
האדמה, כשהגיע המדריך בועז אל קאריו הוא שם בידו סלסלה גדושת
ירקות ופירות כאות הוקרה על יחסו העמוק והרציני כל כך לעבודת
האדמה.
לבו של הנער רחב עיניו נצצו והוא לא כבש את חיוכו, גם כשראה את
המורה ניגשת אל המדריך ומתלחשת אתו וזה משיב לה דבר מה ובתנועת
יד מסוייגת פונה והולך לו, עדיין נשאר החיוך על מקומו.
'עשית עבודה יפה מאד. נתת דוגמא לכל חבריך לכתה אבל אני חושבת
שזה לא נכון מבחינה חברתית לקבל סלסלה מיוחדת. מה אתה אומר
קאריו?'
בלב שבור, הושיט לה הילד את הסלסלה.
במבט עצוב הביט באקט החינוכי המופגן של המורה כינרת כשהיא
עוברת מתלמיד לתלמיד ומחלקת את עמלו. מה שנותר הניחה בחיקו
מוסיפה בחיוך 'גש שטוף את צפורנייך'.
'את הסלסלה', הסבירה 'אני משאירה כאן.' מפרטת 'אנחנו לא בחג
השבועות, ועדיין לא ביכורים, נכון?!'
בדרך חזרה ישב קאריו מצונף במושב האחורי כשלחייו האדומות
נפולות.
ילדים סביבו צחקו. צהלו. אחדים שרו. המורה כנרת שוחחה עם חווה
מירקין התלמידה הכי טובה בכתה.
רק קאריו והנהג לא לקחו חלק בשימחה.
קליפת מלפפון פגעה בראשה של התלמידה שרית ספורטא, שישבה שלוש
שורות לפניו. שרית היפה, שבדיוק כרסמה גזר חי, פערה את עיניה
הירוקות, קמה ממושבה, סקרה את כל הבנים עד שמבטה הרושף ננעל על
המושב האחורי שם ישב קאריו. בזעם אדיר השליכה לעברו את קצה
הגזר העבה שבידה וזה פגע הישר בעינו. מבעד לעין העצומה והדמעות
הצורבות ראה קאריו כתם שחור גדול מרצד בחלל האוטובוס. על רקע
קריאתה הנואשת של המורה - לאאאא! - התרומם גופו הגדול מעל
המושב האחורי. הוא התקדם לעבר שרית ספורטא. ובכל כובד משקלו
השקיע את אגרופו בבטנה. הילדה התקפלה צונחת הישר לזרועותיה של
המורה כנרת.



אבלות
                                             
בהפסקת הצהרים בבסיס לא הלך מרטין לאכול. הוא שכב באוהל.
אור פלש פנימה. משמאלו, חייל בנעליים ללא שרוכים סייד את גזעי
העצים.
זה היום השלישי מסיום המלחמה והוא עדיין לא הסיר את נעליו
הצבאיות... סנטרו שקע בבסיס הצוואר ומבטו התמקד ברווח המשולש
שיצרו רגליו בקצה המיטה. מבעדן ניראה שער הבסיס קטן ורחוק.
צלילי חליל הגיעו לאוזניו. הבדינרה מהסוויטה של באך. אלכס,
החובש במרפאה, מנגן כדי להחזיר לעצמו את המיומנות שאבדה לו
במהלך השרות הצבאי.
יום שלישי אחרי המלחמה. היום יחלוץ נעליים, אמר לעצמו מרטין.
רק סיימו את הטירונות שלחו אותם לחזית.
ברווח שבין רגליו בצבצה דמות זעירה שפנתה לכיוון המאהל.
'מרטין דויטש?! הקריאה הקפיצה אותו מהמיטה.
בפתח ניצב חייל. 'ההורים שלך בשער'.
לרגע היסס. הוא לא ראה אותם מתחילת הטירונות. אחר כך באה
המלחמה. שלושים ושמונה יום. שלח כמה מכתבים. צלצל כמה פעמים.
אך מיום המלחמה הראשון התנתק.
בחוץ לצד הכביש, על רקע השדות, חנתה מכונית לבנה. לצידה הבחין
בשני גברים ואישה קטנה. את אביו. ואת חברו לעבודה, ליאון, זיהה
מיד. אימו נראתה קטנה מתמיד.
מרטין ניזכר במת הראשון שלו במלחמה. זה היה הטען קשר של טנק
המפקד. הגופה הייתה חרוכה.
אחר כך אימו מששה את שתי כפות ידיו ואביו סיפר כמה היא דאגה כל
התקופה הנוראה הזאת. הוא המשיך לספר על מחלת העור שפרצה בגופה.
אימא אושפזה בבית חולים... למה הפסקת לכתוב?
מרטין הידק את שיניו ואמר בליבו, זאת אימך. זה אביך. ובכל זאת
הסצנה הזאת כבר לא הייתה שייכת לו. כמו הופקעה ממנו.
מתי תחזור? שמע אותה לוחשת, הבן של לאה כבר בבית... אבא פנה
לקצין העיר.
אמרו, הילד בסדר גמור, הוא בריא ושלם. הוא בבסיס השריון 'חסה',
ליד אשקלון.
ליאון הסיע אותנו לכאן ברכב שלו... הבאנו לך כמה דברים...
העיקר שאתה בריא ושלם...
ליאון אימץ אותו לפתע בחיבוק חזק ואמר, אתה ניראה יופי עם
המדים. ממש גבר.
האימא לא הפסיקה למשש את כפות ידיו.
האבא הוסיף, היא כל כך דאגה.
ומרטין הבטיח ש... כן, ובטח... כבר... זה עניין של יום
יומיים... אין מה לדאוג...
הפסקת הצהריים הסתיימה. בכו. התנשקו. עמוס חבילות מזון ניפרד
מהוריו.
הוא חזר לאוהל. חליל האלט כבר לא ניגן. החייל עם הנעלים
הפרומות לא היה שם.
דלי הסיד נותר לבד. באוהל היו כמה חיילים. רפי קרא לעברו, 'גש
לשלישה. היא מחכה'.
יתר החיילים היו אחרי שיבוץ. עמדו לצאת ל 'רגילה'. ומשם לקורס
בג'וליס. היו נרגשים, קולניים. מורנו זרק לעברו, 'טען קשר תפור
עליך. החזקים אוכלים אותה. סבלות. מטעינים ת'פגזים בשביל
התותחן'.
הוא ישב מול השלישה, שהסתכלה ברשימה ואמרה
'אתם יוצאים לרגילה וחוזרים לג'וליס למקצועות. שמתי אותך טען
קשר'.
'אני רוצה להיות חובש המפקדת'.
'למה חובש?' שאלה והסתכלה שוב בדף... מרטין דויטש. בן יחיד.
ילד בן שמונה עשרה וחצי עם מלחמה ראשונה מאחוריו. מפחד.
'להציל אנשים...' אמר החייל.
'הבנתי', אמרה הקצינה ותלתה בו עיניים. 'בינתיים', הוסיפה, 'לא
נפתח קורס חובשים.
יש סיכוי טוב שיפתח. הרבה חובשים נהרגו במלחמה הזאת. תחזור
מהרגילה ונראה.'
כשהחשיך הלך למרפאה. אלכס נתן לו משחה לרגליים. והמשיך לספר
לחובש השני שאחרי השחרור הוא נוסע לאיטליה, ללמוד רוקחות כדי
להשתלב בבית המרקחת של אביו.
במקלחות, לאחר שחלץ את נעליו, קרצף את כפות הרגלים שהדיפו
חמיצות חריפה מהולה בריח של המלחמה. הוא מרח את משחת הפונגימון
ונכנס למיטה בגרביים.
בארבע לפנות בוקר, מצא עצמו יושב מחוץ לאוהל, מחכה ליום. גדי
חזר משמירה והתיישב לידו. 'שמעתי שהוריך בקרו', אמר.
'כן'.
'מחר 'רגילה', אמר גדי.
'כן'.
'אתה שומע, אמר גדי. כשאבי חזר ממלחמת סיני הוא חלף ליד בתי
הזיקוק. הסרחון של הקישון נראה לו פתאום כמו ריח ניחוח...'
'הם בכו. ההורים שלי...' אמר מרטין.
'יש עוד שעתיים לישון' אמר גדי.
מרטין לא ענה.
'העיקר שהורדת את הנעליים', הוסיף גדי. 'יש ריח של מתים', צחקק
ונכנס לאוהל.
מרטין הביט ברגליו הגרובות. היא לא אהבה שהולכים בבית בגרביים.

סימן לאבלות, הייתה אומרת בנזיפה.