חוף כרמל    (  קאיה ביץ'  )


כביש מפריד בין ים למצבה.
מכוניות טסות בטירוף בין הים לבין אמי.
ידה הענוגה גלגלה אותי פעם בטן גב
והייתי משיב לה בחיוך מנומנם.

עורק תחבורה יורה אותנו מכאן לשם.
מעבר אחד ים ובשני מצבתה.

ואני, שהייתי עולמה, בעל כורחי
מפריד בינה לבין הים.


םם

לילותיי אינם מסתיימים בבוקר
אני מסתיים בבוקר.  

םם
היה בוקר זך
שלא נמצא לו מקום
במטבח.
הוא הושלך עם
שקית אשפה
לפח...





על טעם ועל ריח

נסיעה לילית.
לדף פני זקנה
בוררת קטניות.
עטי מרקד
בשדרה הזויה
משליך
מאחוריו
מילה ועוד
מילה פרועה
כמו נוסע
משליך עטיפות
ממתקים
ומשחרר
נפיחת
שובע
קלה







תלמידי

נופים שלי,
שמורת חיי
יופייכם עומד
להיכחד
אל תוך בגרות.
יער של יחידים.
אני בקרבכם  
ואתם לא
שלי  



םםם

אמי בגדה בי עם אבי עוד בטרם נולדתי




חג אנחנו ממציאים עכשיו.

קלאוס שלי, את נרתיקי אתה הופך לשק חלומותיך,
ממיס בי שלג רב שנים אשר השחיר בשולי חיי
תולה בי אורות ציבעונין  וקורא מעלי
'אימא', בעוד אני ממלמלת תחתיך,
'אבא.
חגנו זה אינו רשום
ב
ק
ל
נ
ד
ר'

םםם

שני נגנים

לצ'לן תיבת התהודה בין רגליו. על הפסנתרן סוככת כנף שחורה.
יער רגליים מרטט בתשוקה ריקוד תינוקי
ושניים מוזיקאנטים מגפפים את
כלי הזייתם, אצבעותיהם
מילדות מנגינה.

שני עצים עירומים בגן
דוממים מערגה.



םםם
פרלוד לצ'לו סוויטה 2 של באך

אל תפחד ואל תשכח.
נכדיך עזבו עם מי שהיו ילדיך.
עינייך עצמו.
אלמליא המחשבות רכות,
כפה אוהב, היית אבן
בחשכת חדר.

סידור פרחים הופך לפרפרי חרש
מרקדים מחול אלוה.

מבוא למוות יכול להיות
כל כך ידידותי.



םם

ההוראה אינה מקצוע קשה,
ההוראה אינה מקצוע כלל
ההוראה היא מסכת תיאטרון.
כל בוקר, מבלי להפשיט מעלי את
כותונת החלומות, אני מגיע לבית הספר
עם פני סוקרטס מכיכרות אתונה
ובעליצות של מי שבלע חפיסת פרוזאק
פורש על שלחן ההוראה את נושא היום,
מזמין נערים לסעודה גדולה
שהיא תמיד סעודה אחרונה.
אין סכינים, אין מזלגות או הלכות שלחן ערוך
רק תאווה בשרית של קרנובר



םםם

הגידו נא רעי,
שירתי לא נשמעת לכם
כמו היפופוטם על ענף
פולט ציוץ ציפורי?




חלום רטוב

את גופי,
אונית הדגל שלך,
סרקת בדבקות.
ברק עיניך גבל
בחטא.

השקת אותי
על פני
חלום אמבטיה -
אונית נייר
על מים רבים.
ברכייך בצבצו
כשני הרים
פלאיים
ואני הקפתי גופך
כמו מגלן.

זמן הטביע
את אבא במצולות עיניך
היום אני יודע
כמה זה
נורא.



םם

שוקל פחות ממחצית רגלך
וכבר שמלתך הפרחונית
מפרידה בין לחיי
לבין בשרך.


םם

גופי רוטט
כאופנוע מרוץ.
מאוויי מגיחים
בחריקה
כמו מוניות
בכרך.

אך ראשי השב
מטייל רגלית
ומתבושש
בסתיו



םםם

לצדי אישה גדולה עם בטן קטנה.
כל העולם, על זמניו ומעלליו, חרוט על פניה.
ילדה בת חמישים. יפה כמותך לא אמצא.
מיטה אחת. נשימה אחת.
לילה זה מכל הלילות
לילה אחד
אני יודע

םםם

הכיצד

'לך תשביע רעבונך
בתפוחים של סזאן!'

םםם

תפילין

ילדי כשר למהדרין.
בנוי כהלכה.
הוא אינו כלי.
הוא אינו
אמצעי
לדידך אלוקים
אין הוא ממשיכי
הביולוגי.

הוא תפילה שאני
שוטח בפניך.

ברגעי האושר
של עשייתו
טמונים היו יסודות
של כוונה.
ואלה עם התקינות
הפיזית שלו מציבים
אדם שלם
לפניך.

אימו ואני
לא הפסקנו
לשייך לאהבתנו
כוונה של בריאה,
בכל מאודנו
אנחנו איתו.
איתך. תודה.




לא בית

'מהבית
לא אצא.
אל הבית
לא אכנס'.

זה כבר
לא בית.
זה מצב.

םםם

טעימה טעימה  

'אחות קטנה'. למה אנחנו נתבעים ביד גסה?

רק ניגע זה בזה בקצה הלשון. שפה בשפה, 'אחות קטנה'.

טעימה טעימה.

'אחות קטנה', ראי מה אנחנו נתבעים ביד גסה.

ידיים? שדיים? גבר? אישה?

מה נבקש? לגעת זה בזה בקצה הלשון. שפה בשפה.

טעימה טעימה.

הרשויות אינן מטעימות את טעמי השירה

מישהו כבר דיווח עלינו.


םםם


חוסר אוניי הוא נסיך סקוטי משוטט ברחובות תל אביב.
התחזית  - קודר. סגרירי.
פניך קרים.

ה 'מרתף' טעון ענני וודקה.
על הקיר איל צפוני נילכד בקרניו.

פוחלץ שעון על הדלפק. טובל אצבעות בכאב.
רטוב וקר יצאתי ממך.


םםם

נוסע לעבודה


לשטוף את שמשת המכונית זה סיפור אחר. אני מדבר על הדרך, לא על
מכונית.
הדרך ארוכה היא ורכה כאילו כל חיי אני נוסע במיטת הילדות שלי
ללא קול. ללא שמחה. מתוך שיגרת עבודה.


םםם


'נאדה'.

היא נדה בראשה.
'ראית אותו ביום שמת?' היא נדה בראשה.
'אף אחד לא ידע?' היא נדה בראשה.
'איזה בן אדם היה? היא נדה בראשה.
'בן? בעל? אבא?' היא נדה בראשה.
'איש משפחה?' היא נדה בראשה.
'יתום? מאם? מאב?'

היא נדה בראשה. ספקה כפיים. הזבוב ניתר על אפה
וחמתה ועף משועמם ממנה והלאה.

םםם

ה/א/ד

לרדת. בזהירות. לא להחליק. לא למעוד. בלי קיצורי דרך.
לא אמרתי עמק הבכא. אמרתי, מה שמחכה למטה יחכה.
לא אמרתי עמק השווה.

בזהירות לרדת עם הגיל העולה כמו א/הד מתרפק על הר
יודע - אם אור ראשון יתפוגג במדרון

םםם

'קופי ראייט' ( השפלה )

חמסין ערבי ועיי חורבות הם קומפוזיציה על המסך. בחוץ
'פאנטאזיה'.
בפנים מכלה המזגן את עונות השנה.

בינתיים הלבנט, כמו בשפיכה מוקדמת, מוליד אנחות אכזבה בכורסה
בסלון.
את פסגות האלימות והאלם מקשטים פרסומות. ג'ינגלים.

ה 'קופי ראייטר' עושה לנו מה שקוסמטיקאית
עושה לפניה הצפודות של זקנה.  





ספגטי חוקם

לאנשי
תקשורת
גרסא אחרונה
בחדשות היא
ספגטי
חוקם.

ולנו
גרסא
אחרונה
של
חדשות
גורסת
את
גורלנו
במכונת
גריסה,
מחלקת
אותנו
לרצועות
דקות
של  
פחד
חסר
תוחלת.








כשאריק הקפיטליסט פגש את סלי הציונית

( לעמיחי )

'מטבעות חסד' הורישה לנו הציונות.
מול שער הבורסה, שרוע על הספסל הציבורי,
עטוף שטרות דולר ויורו, עמיDIE  
מזייף אורגזמות.




'הפי ברסדי טו יו'.

עם תחילת סדנת התיאטרון אני נפגש עם תלמידי, טירוני החיים,
בחדר המקלט, פותח את דברי ב 'באתם לכאן לעשות חיים'.
בו ברגע נשמע פעמון בית הספר ממית בצלצוליו
את  שיר הילדים 'הפי ברסדי טו יו'.

םםם

מעברת 'חוף שמן'

עצי האקליפטוס בחצר הם נפילים עם רעמות עלים.
כאן, ב 'חוסר התנאים הסוציאליים' צומח גרניום, ומשתרע חוף
דייגים
ואצות לחות ודגיגי כסף רוטטים כמו עלווה מקרקעית הים במשב
בוקר.
כאן השמש תמיד עולה משער הנמל.
וילדה מושיטה ידיה לשמים וקוראת, כמה כחול!

שיערי הכסוף וכרסי הם עדות להשלמה מגונה.
ואף על פי כן, לא אחת, גואים חיי אל מעבר לגוף.  
ומה נישאר?
כמו ימה באקל שחרבה
אני חבית ריקה בתנועה לאה
וצחנת דגים למשמרת זכרון
על דגה שהייתה

םםם

פוסטמודרניזם

המילה,
חותכת בבשר החי,
היא פרוצה בבגדי עור
מצליפה בנו הנאה סאדו מאזו
ומביאה עלינו הגות תמוהה למדי
על פיה - העולם
הוא פי הטבעת של אלוהים
והאמנות בועלת את
ההיסט ( ו ) ריה הבלה
גומרת עם / על
עצמה.


םםם

ערבי אחד לא יותר


אני כל כך צריך ערבי אחד.
ערבי אחד לא יותר.
כל אחד מאיתנו צריך ערבי אחד.
ערבי אחד לא יותר.
כל פעם שנקרא חדשות בעיתון
נסתכל על הערבי שלנו ונאמר:
'הוא לא כזה. הוא אחר.'

הרעיון הזה בא לי מחבר.
הוא כבר יש לו ערבי אחד לא יותר.
יחסי השכנות נפלאים.
הלוואי על כולנו.
חנות ליד חנות. ביקורי בית.
אוהוו קנדה קנדה קנדה.



םםם




'באמצע הדרך הייתה אבן,
הייתה אבן באמצע הדרך,
הייתה אבן,
באמצע הדרך הייתה אבן..'
( שורות משירו של קרלוס דרומונד דה אנדרואדה )
באמצע הדרך

כל פסיעה
מולידה אבן.
צעדי הופכים
משטח לדרך.

כלום 'דרכי
ממקמת את
האבן במקומה?!'

אבא,
למה אינך מקשט
דרכי כמו שיח?

שמא כוננתי
צעדי אליך?  
והרי בקשתי
דרך.


לאן שאפנה
אתה חוסם
באמצע
הדרך.


עד מתי
נמשיך להפוך
בחידתי?
החיד באמצע
הדרך?

םםם

באה בימים.

בלילות את הטל באור ירח
בימים את אשתי החיוורת

של מי את בלילות?
אלי את באה
בימים.


םםם

מורה

'הניסיון היומרני הזה לנצח את הבשר',
אומרים פיו וקולו של המורה,
'מוליד שיר'.

אך התלמידים אינם שומעים
ואינם רואים את קריאת העורב.
ובכל זאת, הבל פיו

של מי שלא כתב שיר
ולא נגע בבשר החי שנים
מעביר את השיעור כלו.

םםם

יורקת אותי
כמו קליפות גרעיני חמנייה
על אריח שכף רגלך
עדיין טבוע בו.




שירים                         מת אב   ( טאטאלע )



ארבע במרץ אלפיים ושתיים.  
( כ' באדר, תשס"ב יום פטירתו של אבי )


'אבא.

מעשה ידיך, פניך וקולך מתקיים בי תמיד
ואיני יכול לומר דבר
על אהבתך'.



( חקוק על קברה של אמי )

ברגע אחרון

שהוא תמיד 'הרגע הנכון'

עלה בה חיוך והיא לחשה:

'יורד לי גוף מעל הלב'.

םםם


עברה מתוקה

מתאים לך אוהב שירה להתגפף עם שיר
מבלי להתייחס לגילו, לגילך

לטעום טעם של עברה
מתוקה.




חידה

פעם לאחוז בידו של שיר זה ופעם בידו של זה
ולהעמיד פנים שאני מוביל אותו.
וכשיישיר אלי מבט חרוזי כחול ושחוק ילדי
ילטף את שנותיי אתמוגג עד בלי די

םםם

יפה ושביר

לצדי, אחרי העגלה, בז'אקט פפיטה, דוד ברונו, אח של אבא  
ודודה קרולינה, אשתו השנואה, נאחזת בזרועו.

בקי, בת דודתו של אבא, מובלת בכסא גלגלים על ידי מירצ'ה בעלה.
היא באה להיפרד מאהוב נעוריה.

כולם בוכים. מגששים. וזוכרים

ביציאה אין לחזור באותה דרך!
יש לעקוף את המצבות. לשטוף ידיים!

בחוץ מחכה הנכד - יפה ושביר כמו החיים.


יומרה
 
הליכת הבוקר היא הכרות מחודשת.
אני עובר על פני בית ילדותי, שנמכר לא מכבר לזוג צעיר,
לתדהמתי על עץ האורן הענק ( גדלנו יחד )  
נעוצה מודעה בכתב יד נשי מודגש:
'העץ למכירה'.



בן ששים


אני מדשן את הגינה
בעשרים
עשרים
עשרים

והרי גם אני מכיל
עשרים
עשרים
עשרים

גינה יפה



[עשרים עשרים עשרים - דשן לצמחיית הגינה]

םםם

ולא נודע

לא נודע כי לילה בא בקרבי.  
רק כשאבי עוזב עם הנץ החמהף היום, שהסתתר תחת המיטה, יוצא,
כמו לא קרה דבר, ומתחנחן שאקום ואשחק אתו.

טרם יציאתו לעבודה מפריש אותי אבי מקרבו ומפזר רוחי על פני
עולם ומלואו.
ציפורים מקומיות, מנקרות בי, הופכות לעורבים אפורים
שמוות קורע את גרונם.


םםם

אבי עולה במדרגות. קשה לו. קשה לי.
הוא לא מוותר.

ממתין. שואף אויר.
לא מוותר.

הוא יודע:
דלת ביתי פתוחה בפניו
אני לא.

םםם


להיות מה שלא היה לי


בערוב ימיו הוא קורא לי טאטאלע.

רך כמו טלה. מתרצה. אני רץ סביבו. לא מוותר.
מנסה בכל צעד ותנועה שלו, שלי, לנצח משהו בתוכי.

אלוהים, תן בי כוח להיות לו בערוב ימיו האב שהוא
לא היה לי

םםם

ה 'בן הטוב'

גם בזקנתו היפה מתגלמת עליבות. הזיכרונות עדיין מנצחים אותי.

םםם

חיבוק

שיחק בי את משחקי הגדולים. צער השבירה ללא תקנה.
שברו את הכלים לא משחקים.

אני עדיין מרגיש מה שארע.השנים בחביונן לא קברו.
את שבורכת בשכחה אספי אותו אל חיקך


םםם

סבל  ( SABAL   +  SEVEL )

היה משליך שקים אל בטן האונייה וחוזר הביתה ומשליך גם אותי.
עד היום אני מפליג  בבטן העולם ואיני יודע לאן.


םםם

באותה נשימה

אני סורק שערו הלבן מעסה את איבריו השקופים
חש את הבל פיו.

כמה נורא להיות הבן הטוב והבן הרע
באותה נשימה

םםם

כלבלב לרגלי אדוניו


כאן בחדר המתים
אני עדיין מחפש בו סימנים.

מעבר לבית העלמין ילד קטן
ממהר לעצום עיניים מפני אביו
כמו כלבליב לרגלי אדוניו.

במתי שלי אני עדיין מחפש סימנים.
אפשר לאבד מה שלא היה לך מעולם


םםם


מכאן ואילך גם אם זכרוני בידיך אני פטור.

שכחה מתוקה תשיב לי כל מה שקטפת מני.
כל בקשות האהבה שהשבת ריקם קמות בי לתחייה.

וכך ארוץ. קל. ללא רגלייך. ללא ידייך. אחלוף על פני
כל הימים שעשית בי כבשלך.

םםם

צלמית
מבעד לזכוכית מפויחת של חמישים שנותיי
אתבונן בילדותי בסקרנות זהירה כמו  בליקוי חמה.

במבוך הבית עדיין רובץ מינוטאור זקן,
אור קורן ממצחו. קמטיו. מבטו.
את זקנתו מפאר זר דוקרני.
כאבי עדיין כתר לראשו.

וכאוצר במוזיאון חיי, אתמהה -  
'מה למינוטאור של פיקסו
בציור של רמברנט?'



םםם

את מאורות ילדותי האפלת בזעמך הכואב כל כך.
אני עדיין כפות בעבותות הזמן ההוא. זמן אחד, יחידי.
גם כי תלך ארע רע. בכל צבא המלים שלרשותי
אמשיך לגונן על הילד שבי.


םםם

'טעם החיים'.

בקבוק קוקה קולה שקוף, שביר, ללא טעם, ללא ריח, מוטל בין
הקוצים.
יד לא תאחז בו. פה לא יגמא. והוא עדיין שומר על גזרה.


םםם

וידוי של כר

כשגבר משלח בך צבא איבריו תלתליך רוקדים על פני כגוזלים

םםם

מוסיקה

הגרמופון של סבא עדיין מחליף עשרה תקליטים ללא יד אדם.
עשרה תקליטים מיותמים בבדידות מסחררת.


םםם


מצעד בוקר

גופך הוא עדות חיה - אפשר לנצח את הזמן לא שפיכות דמים.

במצעד השיזפון של אבריך אני, האיש מן המרתף,
מנפנף בוקר בוקר בדגלי.

גופי המתמעט עדיין ער לפלא של גופך.
שרידי גופי עדיין ערים


םםם

מלך הביצה

אנחנו מתלכדים לכד עטור זרועות. גומאים זה את זה בשקיקה
הירוק הנרקיסי בעיניך הופכני למלך הביצה.


םםם

ניכשל

חיכיתי למרבד האותיות הפורחות תחת ידך.
חיוכך הממית הגיש לי דף בחינה ריק.


םםם

האריה של מ.ג.מ.

לילה לילה עם שובו מהעבודה היה אבי קורע את מסך המשפחה בשאגה
נוראה
לימים גיליתי כי האריות ב 'ערוץ המדע' למדו ממנו.
הם טורפים את גוריהם כדי להשיב אליהם
את הלביאה.


םםם

בת

הזיכרונות כאן היא בתל אביב.
מדי פעם קולה הנשי בטלפון מלטף את הגעגוע שלנו כמו היינו ילדים
קטנים.
אחת לשלושה חודשים הופך הכאב אצלנו בחזה לבת שעומדת לבוא
לביקור .
מגיעה אישה צעירה מהלכת יום ולילה בין החדרים עם סיגריה בפה,
פלפון צמוד לאוזן, מחוברת לחיים אחרים שלעולם לא ידרכו  
על מרצפות הבית הזה.


מעגל הגיר בבדיחה הישנה  

גופתי היקרה, כשתתייצבי ותשאלי 'איך נתת לזמן לחלל אותי?'
מה אומר? מה אדבר? אנפנף אז בספר שירי?
הרי תקונני ותקשי, 'בזה התעסקת, כשחיים שלמים,
שעה שעה, אנס אותי הזמן לעיניך?!
גופך עולה באש ואתה אומר שירה?



טיוטה:
כמו בבדיחה הישנה

על הבעל, ששודד אונס את אשתו ומאלצו להצטמצם בתוך מעגל גיר
ששרטט
וממצווה עליו להישאר ער ולצפות במו עיניו את המעשה הנבזה
המחולל את הגוף הדווה
של 'החצי השני שלו' וכופה עליו לשמוע את הצחוק הרע ואת גניחות
האישה הנכבשת
בעל כורחה, כך גופי נמחץ תחת הזמן 'פגע רע'.

כך, השנים והזקנה מעוללים מעשה סדום בגופי הנכנע.

והתודעה, 'החצי שני', יודעת ורואה את האמת המרה, אך מדי פעם
במן יומרה משונה,
כמו להכעיס את הבריאה, היא משלחת החוצה, בהגנב, שיר כמו רגל
פשוטה,
או זנב מקשקש של מלים שניתק זה מכבר מהגוף החי.
ובשעה שהגוף נכתש ונרמס תחת אנס הזמן אני, רחמנא לצלן, חש ברגע
של כתיבת השיר כמרדן שלא נכנע לשום תכתיב.

ואחר כך מישהו יסביר לאפר שיוותר מהגווייה:

'הוא לא נכנע. הנה העדות -  ספר שירה. כל דף בו מוכיח כמה
פעמים מרד בפחד הנורא
שסגר עליו באין ספור חישוקים. אכן הוא ראה הכול במו עיניו, הוא
היה חייב, אך הוא לא שתק'.

ומן האפר שיותירו חיי, אפר ללא פה, ללא שניים, ללא שפתיים
לנשיקה, תשורר הדומייה את השיר האחד שלעולם לא יקום לתחייה.
 




משפחה
ליפה יניב ז"ל.

מאז אמי הפסיקה לאפות,
אני מביאה אליה מדי יום ששי
את הבצק על פי המירשם הזכור לי מילדותי
אופה אותו בתנורה הישן.

ניחוח עוגות השמרים,
שאימא אפתה כל השנים,
ממשיך לגונן עלי
ועל המשפחה
כולה.

םםם

בתי, אביך.

ראיתי אותה עוצרת במעבר חצייה. מעבר חצייה באמצע מדבר, באמצע
רמזורי העיר הגדולה, ללא אנשים בשולי דרך, ללא מדרכות וחלונות
ראווה.

ראיתי אותה עוצרת במידבר ועיניה בקשו מים
ואני הייתי לה שוטר תנועה.

לא היה שם רכב אחד לנחמה, או כביש עירוני המוביל לרחובות
מוכרים.
על עולמה היה פרוש מעיל כנשל של נחש -

עדות לפיתולים שהשילה מאחוריה עם שנותיה החומקות
ובארות עיניה יבשו ואין מים לכבות

ואני חלפתי על פניה כצל