9 ליולי, 2005 , 1:14

אני לוקחת שלוק מהבירה.
מרגישה איך האלכוהול מחלחל לאט לאט.
שואפת שאכטה מהסיגריה.
מרגישה איך הניקוטין מרגיע אותי לאיטו.
מזפזפת בטלויזיה, מרגישה מסופקת לרגע, עד הערוץ הבא.
נותנת למחשבות לחלוף על פני, חלק משתהות קמעה.
הרס עצמי.
ושוב, לוקחת שלוק מהבירה.
שאכטה מהסיגריה.
מרגישה את החוסר מבעבע בי.
חוסר תכלית, חוסר סיפוק, חוסר עשיה.
וכותבת.
רוצה שמישהו יקרא, ויתפעל.
ושואלת את עצמי לשם מה.
מצטערת על המקומות שאינני נמצאת בהם כעת.
ושואלת את עצמי מה אם הייתי שם.
מנסה להמלט, לשווא.
יונקת את הסיגריה עד לפילטר, מרגישה מלוכלכת.
מנקה את עצמי עם עוד קצת בירה.
מנסה לשכנע את עצמי שאני שיכורה.
הרי זו לא באמת אני שמתייסרת.
מחר יהיה יותר טוב.
אבל היום היה המחר של אתמול.
שכנוע עצמי.
עכשיו שלב הכעס.
ההתפרקות על העולם.
למה אין דברים טובים בטלויזיה.
למה אין לי כסף לצאת לבלות עכשיו.
למה החברים שלי לא מתאמצים בשבילי.
למה האביר לא בא.
למה רע לי בבית.
בגללכם, בגללם, בגללי, בגללו.
גללים. הכל גללים.
חרא.