מה תיתן לאדם שיש לו הכל?
מה תיקח מאדם שאין לו כלום?

מי אני?

אני חיה בעולם שבו אנשים מסרבים להביט לצדדים, אבל אף אחד מהם
לא ישר.
שבו מגדירים מישהו כשקט, רק כי לא באמת ניסו לדבר איתו.
אני תמיד מנסה לברוח, אבל אף פעם לא אמיצה מספיק כדי לעזוב
באמת.
אני טוענת שאני תמיד דוברת אמת, אך כל המציאות שלי היא סתם
ערימה של שקרים.
אני בלתי ניראת, אבל אף פעם לא מנסה להתבלט.
אני אומרת שאין לי כלום, אבל אולי אני פשוט לא אוהבת את מה שיש
לי,
שזה אולי יותר ממה שאנשים מסויימים היו מבקשים לעצמם.
אני חיה בעולם בו מקפידים להוכיח לאדם שלא שלם עם עצמו, שאם
הוא כזה, אז לעולם אין לו גם טעם להיות.
כי רוצים אותך שלם, כי אתה חייב להיות עמיד.
בעולם שבו מה ששבור, אף אחד לא רוצה לתקן.
אנשים עוברים על החתיכות, רומסים אותן בדרכם עם נעליהם
הגדולות.
מקום שבו אנשים ניצבים מול האמת, כשהיא צועקת להם בפנים ואוחזת
אותם בחוזקה, והם עדיין לא רואים אותה, אולי הם מסרבים.
אחר כך הם לא מבינים למה היא לא הופיעה.
אני חיה בבית גדול, בו אנשים עוברים אחד על פני השני בתדירות
כל כך גדולה ובלתי מובנת, ועדיין לא עוצרים לראות מה המצב.
כל כך גדול... עם כל כך הרבה מקומות ריקים, שאף אחד לא מעיז
להכנס לתוכם.
יש לי בגדים ויש לי אוכל, קורת גג, כלים, ספרים, רהיטים, איברי
גוף שלמים, משפחה...
אבל כשאני עומדת מול המראה, אני לא רואה דבר. וכשאני רוצה
לדבר, אחד אחד לא נמצא, וכשאני אומרת את מה שאני מרגישה, מוחים
אותי בזילזול: "זה רק שלב" "זה לא שאת היחידה".
אם בן אדם לא יחיד, אם הוא חלק מקבוצה גדולה, אולי אינסופית,
האם זה אומר שאסור לו להגיד כלום? שהוא פשוט צריך לעמוד בשקט?
אחר כך הם אומרים שאני לא משתפת.
אני חיה, הולכת ונושמת, אבל אני שונאת כל רגע.
והם אומרים שזאת גישה לא טובה,  אבל הם לא אומרים לי מה אפשר
לעשות כדי לשנות את המצב.
כשאני מנסה לשנות, הם אומרים שזה לא מספיק, אבל הם אף פעם לא
עושים דבר כשלהם רע, חוץ להאשים אחרים.

מי אני?
קשה לי לדעת...
כשאני חושבת על עצמי, אני חושבת רק על דברים רעים, למרות שאני
יודעת שאני אדם טוב, לפחות שאני מנסה להיות אדם טוב, וזה כבר
אומר משהו, לא?
אני מרגישה שאני לא יכולה לחיות בהרגשת בדידות, אמנם אני חיה
איתה כבר זמן רב.
אין לי סוף, אך גם אין לי התחלה.
האמצע הלך לי לאיבוד לאורך הדרך...