[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יהונתן בן חורין
/
האמת הכואבת

פרץ של אנדרנלין מוזרק לתוך המוח בקורטוב של מוסיקת האוס
אסתטית, מגביר את הקצב ואיתו מתגברות פעימות הלב, ההרגשה
המשכרת והמוכרת של ריצת הבוקר, השחר הפציע וקרני השמש העדינות
מגלות מחזה של אמת כואבת - רחובותיה האפורים והקרים של רמת
גן.
זה הכי בולט בבוקר, כשאין אף אחד ברחוב - הטיח מתקלף בפנים
ובחוץ ורחוב ז'בוטינסקי נראה כמו בליין נבוב אחרי שעוברת לו
השפעת האלכוהול והוא כבר בדרך הביתה בלי בחורה ובלי מטרה למחר,
אך בכל זאת האנדרנלין גורם לי לחשוב בצורה פילוסופית קמעה על
המציאות שמכריחה אותי להביט בה.
ההאוס שבמיני דיסק מסתדר מצוין עם האנדרנלין, מה שגורם להרגשת
אופטימיות ושמחה זמנית חזקה כמו אקורד שיא בקונצרט, אבל אני
יודע שאחרי שהוא נגמר הכל חוזר למקומו ולמסלולו... אם רק היה
אפשר להרגיש הרגשה זו בכל רגע נתון... הרגשה דומה שאינה מצריכה
ריצת רצח על בסים הזויים ומלודיה נקייה ומרגשת אבל לא כאן, זה
מה שבטוח.
סיימתי את ההקפה ונותרו עוד חמישים מטרים לספרינט הפינלה.
יא אללה איזה כיף, רוח הבוקר הקרירה מלטפת לי את הפנים ואני
חותך אותה במהירות גבוהה, כמעט כמו לעוף, בא לי לבכות אבל לא
מאושר אלא מעצבות מהולה בטיפות בודדות של אושר... בקרוב זה
ייגמר, אני יודע... זהו זה, נגמר. חמישה קילומטרים של
אופטימיות ושל אושר, אני מסתכל מסביב על רחוב ארלוזורוב
והבניינים האפורים לוחשים לי - זהו זה, נגמר, עכשיו אם בא לך
להסתכל עלינו, בבקשה, זה כמו להסתכל במראה.
כמו מלכת יופי שפג תוקפה עם השנים, היא מביטה בראי והמציאות
האכזרית משיבה בקור מתכתי - האמת כואבת!
אבל בכל זאת, למה אנחנו בני האדם שניחנו בבינה, בניגוד לכל
היצורים על הכדור הזה, למה אנחנו עושים הכי הרבה בעיות? למה
האגו של כל אחד מאיתנו גורם לנו להיות עיוורים...? שאלות
בנאליות, האא... אבל מה עם תשובה - לחכות לה?! או פשוט ללכת
ללמוד מנהל עסקים, לעשות כמה מיליונים, ובסוף למות בלי לסבול
את ההתמודדות עם שאלות כאלה. אבל אז מבצבץ במוחי רעיון שאומר
לי שאיני יכול להמשיך עד שאני אבין כמה דברים מהותיים; לאו
דווקא לשאלה הנ"ל אלא פשוט כדי שאני אוכל להמשיך במסע הזה על
הכדור הקטן הזה שאלוהים ברא לנו.
נשמע שאני קצת מנוכר, האא?! בטח, בטח שאני אהיה מנוכר. למה?!
כי פשוט לא נראה לי כל המצב המעורר רחמים פה על הכדור הזה, לא
מקבל את זה, אבל מה הכי מצחיק - שהבניינים האפורים ברחוב
ארלוזורוב וז'בוטינסקי מלגלגים עליי שאני לא רוצה לקבל את זה,
והאמת היא - לא צריך להיות כל כך חכם בשביל לדעת שהבני זונות
צודקים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כן, אם הוא יגיד
לי אז אני אקפוץ
מהגג!








רני, בן ארבע
וחצי, בעל משיכה
עזה ונואשת
ליוסי, חבר
מהגן, מול אמא
שושנה ההמומה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/2/06 11:32
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יהונתן בן חורין

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה