ישבתי על הדשא, בברכיים מקופלות נשענת אחורה על הידיים שלי,
משחקת בגבול דקיק של פרח בפי.
הוא ישב מולי, מנסה להבין על מה אני חושבת ולמה אני שותקת כל
כך הרבה זמן, בעוד שלמעשה רק חלמתי בהקיץ ועקבתי אחרי פרפר לבן
שעף לו סביבי.
"נו?" הוא האיץ בי, מחכה לראות איך אני אגיב.
"מזל טוב" אמרתי, עדיין לא מתבוננת בו.
"זה כל מה שיש לך להגיד?" הוא הביט בי במבט מאוכזב.
האמת, שהיה לי הרבה מה להגיד, שיכולתי לרוץ ולצעוק הכל. רציתי
לצעוק כמה הכל לא בסדר, כמה רציתי שאנחנו נהיה ביחד, ולא הוא
ופרחה שהוא אפילו לא מכיר, אבל זה לא היה באופי שלי לעשות את
זה, אני תמיד נשארת רגועה.
"כן, מזל טוב. תביא אותה אתך לאחת היציאות" אמרתי באדישות
מוגזמת.
"סיון, תסתכלי עלי רגע..." הוא עוד ניסה לתפוס את מבטי, ואני
התאמצתי לא להסתכל לכיוונו, למעשה -הסתכלתי על כל דבר אחר חוץ
ממנו, רק שעכשיו הפרפר לא היה שם כדי לעזור לי.
"נו, סיון! תגידי משהו".
"אמרתי כבר, מזל טוב!" ניסיתי לא להראות לו מה אני מרגישה.
"מה יש לך?" הוא נראה נעלב.
אני לא רגילה להתמודד עם מצבים כאלה, תמיד מנסה שיהיה נחמד,
שיהיה טוב. אני מאמינה שככה יותר טוב, לא צריך להתעצבן על
שטויות.
"אין לי כלום, פשוט..." עצרתי לרגע, היססתי והתחרטתי "אין לי
כלום."
הוא נראה מאוכזב, ככה לפחות אמרתי לעצמי וטיפחתי עוד כמה
ציפיות ואשליות.
"את לא צריכה להיות אדישה אלי..."
"את בחרת ללכת אליה", יריתי בלי לחשוב.
נשכבתי אחורה על הדשא, עוצמת עיניים ונותנת לשמש לחמם אותי.
"לא. את בחרת" הוא קם והתחיל ללכת.
אני נשארתי שם עוד כמה דקות, מנסה לחשוב איך הגענו למצב הזה,
איך הגענו למצב שאנחנו מתרחקים ומשחקים משחקים.
אבל אני לא רגילה להתעצבן, זה בסדר,
בסוף הכל יהיה טוב, אין סיבה להתעצבן... הפרפר הלבן יחזיר
אותו.

(28.10.05)