א'

היא יורדת מהמטוס, נכנסת לשרוול הארוך שמוביל לטרמינל. הלב שלה
מפרפר והיא ממהרת להיכנס אל השירותים הקרובים. היא נכנסת לתא
הקטן והמחניק, מתרוקנת, מעבירה מגבונים לחים על גופה, בכל מקום
שאפשר, פותחת את תיק היד הקטן שלה, שולפת משם חוטיני שחרחרים,
כצבע החזייה ומחליפה את המשומשים בחדשים. היא יוצאת מהתא שוטפת
ידיים ופנים, מצחצחת שיניים, מתקנת איפור, מזליפה בושם מאחורי
אוזניה, מאחורי המרפקים ובחריץ הקטן שבין שדיה המלאים. מבט
אחרון במראה, מיישרת קמט מהישיבה הארוכה, מעבירה יד בשיער
הנחושת הקצר, מרוצה ממה שרואה היא יוצאת אל הטרמינל. ממהרת.
יש לה טרולי נגרר ובו כל מה שהיא צריכה. קצת בגדים, נעלי הליכה
ונעלי ערב חדשות, כלי רחצה וקופסה גדולה של טרפלס שוקולד
גודייבה, ממולאים בקוניאק, ברנדי וליקר. על הכתף השניה תלוי
תיק נשיאה מעור, מתנה מבעלה ליום הולדתה האחרון. שם היא מחזיקה
את הארנק והטלפון הסלולרי, חבילת טישו וליפסטיק אדמדם בתוך
נרתיק קטן עם מראה. אין לה  מזוודה לאסוף, כך שמפל האנשים
שיוצא מהמטוס ממהר לדוג את הכבודה מתוך המסוע, ממש לא מעסיק
אותה. הראש שלה עסוק בדברים אחרים.

הסלולרי מצלצל והיא מביטה במספר המוכר "הגעתי," היא אומרת
"איפה אתה?"
"מחכה מחוץ לגייט. עוד מעט תראי אותי."
היא מחישה את צעדיה, העקבים נוקשים בזה אחר זה מותאמים לקצב
הלמות ליבה. הטלפון מצלצל שוב "הגעת?" שואל בעלה.
"כן, לפני כמה דקות," היא עונה, מתנשמת "הכל בסדר בבית?
והילדים, שכבו לישון?"
"כן, לפני שעה," עונה בעלה "אני כבר מתגעגע, הבית ריק
בלעדייך".
"ראית אותי רק בבוקר," היא צוחקת.
"כן, אבל את חוזרת רק בעוד חמישה ימים. בלעדייך זה הרבה זמן."
"הזמן יעבור מהר ואני מבטיחה להתקשר כל יום ולפעמים גם פעמיים
ביום," היא מנחמת וממהרת לסיים את השיחה. מרחוק היא מבחינה בו
שעון על הקיר ופניו מופנות לכיוון הבאים. היא מתרגשת.

הגבר הגבוה והרזה מביט בזרם הנוסעים, שנוהרים מי החוצה ומי
לאסוף את המזוודות. ידו ממששת את הסלולרי שבכיס המכנסיים. הוא
מרגיש איך גם משהו אחר מתחיל לנוע בציפיה בעוד עיניו מנסות
לבודד אותה מההמון. הוא מבחין בה ומתיישר. חיוך נמתח על פניו,
כשהוא מתקדם אל הגייט. עוד רגע, עוד רגע קט. היא רואה אותו,
רצה, גוררת אחריה את הטרולי ומזנקת אל החיבוק שמצמצם לאפס את
הפרשי השעות בין הארץ לכאן. חיבוק שחיכה לה ערבים ארוכים של
שיחות טלפונית, אחרי שכולם כבר שכבו לישון ואצלו, בדרך לעבודה,
בוקר חדש שאת ערבו היתה חותמת.

ב'

ניו יורק של סוף חודש מאי עדיין קרירה. בבקרים השמש מתעצלת
לזרוח והז'קט, שהיא סוחבת איתה, הופך למעמסה כשהחום מתגבר. רק
בערב, ברכבת התחתית בדרך למלון, מצפה לסקס המוטרף שגופם, שלא
יודע שבעה מבטיח, היא מתעטפת בו מותשת מהשוטטות, משעינה את
ראשה על כתפו מצרה על שעון החול, שמותיר להם רק עוד יומיים
ביחד.

הם מתקלחים כל אחד בתורו. בימים הראשונים היו מתקלחים ביחד,
מותירים את  המיטה בוערת וסתורה, חמימה עדיין ממגע גופם
ושאריות של שוקולד נשטפות מעליהם, ממהרים להתלבש ולצאת אל הערב
הקריר. ארוחה במסעדה שעינו צדה או ההצגה, שקנו אליה כרטיסים
בבוקר אתמול. הוא אוהב דרמות רציניות והיא תמיד מוצאת עצמה
מתפשרת בליהוגים הארוכים, נשבעת לעצמה שבפעם הבאה תסחוב אותו
ל"פאנטום האופרה" ולא תוותר.

"הכרטיסים אצלך?" הוא שואל, לובש שוב את המכנסיים שלבש קודם.
היא מביטה בו ועונה שכן. הוא נועל את נעלי המוקסנים הנצחיות,
מזכיר לעצמו בקול רם, שהוא צריך לקנות נעליים חדשות וגם כמה
מתנות לאישתו ולילדות. "אולי מחר נעשה קצת קניות?" הוא מציע
והיא מסכימה, מוציאה את החצאית האפורה עם דוגמת התחרה השזורה
בה לאורכה, נועלת נעלי עקב שמכסות על גרביונים, שהיא יודעת
שיהיה לה קר בהם ועוטפת עצמה במעיל ארוך מעל חולצה בצבע בורדו,
שמתאים לליפסטיק שבארנקה. הוא מוציא חולצה נקיה מהמזוודה הריקה
שסחב מהארץ ושמחר ימלא בשלל שימצא, מכפתר את הכפתורים, לובש
ז'קט עור, עם טלאים במרפקים והם יוצאים.

בחוץ קר, היא שכחה כמה קר יכול הערב כאן להיות. בפעם האחרונה
היתה כאן עם בעלה, אבל זה היה בסוף הקיץ, כשעדיין היה חם.
עכשיו בעלה בבית עם הילדים מכין לבטח ארוחת ערב. ניו יורק
מקדימה את השעון שלו בכמה שעות. היא מזכירה לעצמה להיכנס מחר
ל"שוורץ" לקנות מתנות. אסור לה לחזור בידיים ריקות.

בהפסקה בין המערכות, היא ממהרת אל השירותים. הקור והקפה ששתתה
לוחצים על השלפוחית והיא מצטרפת לתור הארוך של הנשים. מזוית
עינה היא רואה את הדלת לשירותי הגברים שריקים מאדם. לרגע היא
מתפתה להיכנס פנימה ולשחרר את הלחץ המעיק, אבל היא נזכרת
שאמריקאים לא כל כך אוהבים, כשחודרים להם לפרטיות ובמקום זאת
היא לוחצת את ירכיה זו לזו מקווה שהתור יתקדם מהר יותר. כשתורה
לבסוף מגיע, היא משחררת אנחת רווחה שקטה, ממהרת לרפד את מושב
האסלה ומתרוקנת.
היא מרימה את הגרביונים ומצמידה אותם בתופסני הביריות, כשעינה
צדה גרפיטי על קיר השירותים. תמיד אהבה לקרוא את מה שהוא מכנה
בכעס "ונדליזים". היא היתה שותקת וממשיכה לקרוא, משתפת אותו
לפעמים באנקדוטות טובות.
על הכתובת שעל הקיר היתה חתומה בחורה בשם וונדה. היא יישרה את
החצאית שלה וקראה:

"אתה שאהבת אותי
ואני שאוהבת אותך.
אתה שאהבת אותי
וגם את אישתך.
אני שאוהבת אותך
ולא אוהבת אותי
אתה בשבילי הכל
ואתה כבר לא איתי."

היא קראה את השיר פעמיים. שיר עצוב היא חשבה לעצמה בזמן ששטפה
את ידיה, מעבירה אותן לחות בשיערה.

הפעמון לתחילת המערכה השנייה צלצל והיא מיהרה להתיישב לידו,
מחבקת את עצמה ולא מעיזה לשלב את ידה בשלו. בפעם היחידה שניסתה
לעשות כך, הוא שלף את ידו בחדות ולמראה מבטה הפגוע והמופתע
הסביר, שבהופעות הוא אוהב להתרכז בלי הפרעות.
ההצגה נמשכת זמן רב מדי לטעמה ונותרה עוד כחצי שעה לסיום. היא
מאבדת קשב עם הבמה ומתכנסת בעצמה. מחר היא חוזרת הביתה. מחיאות
הכפיים מחזירות אותה לאולם והיא מצטרפת לקהל, מביטה בו מרוצה
ומסופק. הם קמים ממקומם, נמתחים ונשטפים החוצה בזרם היוצאים.
"מתחשק לך לאכול, אני קצת רעבה," היא מציעה.  
"רעיון טוב, לא אכלנו מאז הצהריים, אני גווע," הוא מסכים.
הנעליים שלה מתחילות להציק והמעיל לא מכסה את שוקיה העטופות
בגרביונים דקיקים. היא לא אומרת דבר, כשהוא נזכר שבמרחק כמה
בלוקים מכאן יש מסעדה נהדרת, שפעם אכל בה עם אישתו וממש בא לו
עכשיו איזה אנטריקוט עסיסי.
הם קצת טועים ברחובות ומפספסים את המסעדה והיא יודעת שצריך עוד
לחזור למלון. "כואבות לי הרגליים," היא אומרת לבסוף. הוא מביט
בה, כמו רואה אותה לראשונה, מבחין בנעלי העקב החדשות, שנעלה
לכבודו. "הנה כבר הגענו," הוא מחבק את כתפיה ומנשק את מצחה.
היא נשענת עליו ורגליה שורפות.
האנטריקוט היה באמת מוצלח והיין שתמיד ידע להזמין התאים בדיוק.
מצב רוחה הטוב חוזר אליה וגם הרגלים, חלוצות הנעליים, לא
מציקות כל כך. אחרי שחיסלו את הבקבוק - הוא שתה שני שלישים
ממנו - ושילמו, היא מבקשת להזמין מונית.
"יש ערב יפה בחוץ והמלון קרוב," הוא מתעקש, שוכח את רגליה
הכואבות והיא מוותרת לו כרגיל. כועסת עליו ועל עצמה היא מדדה
את כל הדרך למלון.

בחדר היא ממהרת להשליך את נעליה הצידה ולהיכנס לחדר האמבטיה,
מטביעה את העור הצורב במים חמימים. הטלביזיה בחדר השני דולקת
והיא שומעת אותו משוחח עם אשתו בטלפון, מתאונן על מזג האויר
הקר וכמה שהוא מתגעגע אליה ולבנות.
הכאב שכך מעט והיא מנגבת את רגליה ומעסה אותן בקרם לחות שנשאה
בתיק הרחצה. היא ממתינה שהקרם יספג ומצחצחת את שיניה, בעודה
יושבת על דופן האמבט.
"את באה למיטה?"
"כן, עוד רגע," היא עונה, בטוחה שהסקס, אליו הם נופלים אפוסי
כוחות בכל לילה, מנסים להחזיק בכל רגע שנותר מהזמן הקצוב, יקרב
אותה שוב אליו.

ג'

הפעם נעלה נעלי התעמלות. שיטוט בין מרכזי הקניות, 'שופינג',
כמו שאוהבים האמריקאים לקרוא לזה, מעולם לא היה מתחביבה
העיקריים. מאחר שהבטיחה לעזור לו למצוא מתנות ורצתה בעצמה
לקנות מתנות לילדים, הסכימו שהיום האחרון ישאר למחויבויות
למשפחה. גם בפעם הקודמת היה כך, וכך גם בפעם הזו.
היא מוצאת בקלות מה שחיפשה, משחק מחשב לגדולה וכדור בסיס לקטן.
המוכר חייך כשארז את המתנות עבורה וליכסן מבט אל הגבר שלצידה.
"שיהיה לכם יום נעים." "גם לך," היא מפטירה ומתרחקת מחזיקה את
השקיות בידה, מקווה שהקניות שלו לא ימשכו יותר מדי זמן.
לאחר שקנה מוקסינים חדשים וכמה זוגות מכנסיים וחולצות עבורו
וגם אפטרשייב חדש הוא לא שכח, הוא מתפנה לשאר הקניות. עוברות
שעתיים נוספות והיא מתחילה לאבד את סבלנותה.
"אני לא מוצא נעליים מתאימות לאישתי," הוא מתלונן והיא, שאישתו
בכלל לא מעניינת אותה, מחייכת באהדה מזוייפת. רק שיגמור כבר
ויוכלו ללכת מכאן.
מוכרת חביבה התנדבה לעזור לו, בעוד היא מביטה בשתי נערות
צעירות שמודדות מכנסי ג'ינס הדוקים.
"זה הדוק מדי," אומרת הגבוהה שבהן.
"כן, אבל זה סקסי ויפה," משיבה זו, "צריך לסבול לפעמים בשביל
האהבה".
"סיימתי," הוא ניגש אליה, ידיו עמוסות שקיות. היא נפרדת במבטה
מהשתיים, שממשיכות למדוד בגדים נוספים בשביל האהבה. הם יוצאים
החוצה אל השמש החמימה, יורדים אל התחתית וחוזרים למלון, כדי
להשאיר שם את החבילות.

"אולי כדאי שנארוז עכשיו? אין לי חשק לעשות את זה בערב," הוא
מציע ומניח את ערמת החבילות על הרצפה.
"בסדר," היא מסכימה, שמחה לנוח מעט בעוד הוא מתעסק במזוודה
העמוסה, דוחק אליה את שללו. הוא גומר לארוז ונשכב לידה. סקס
הפרידה תמיד היה עצוב בעיניה והפעם יותר מתמיד. כשהוא נרדם,
היא אוספת את חפציה המועטים, משאירה מכתב קצר בו היא מבקשת שלא
יתקשר, יורדת אל הלובי שבמלון, משלמת את חלקה בחדר ומסתלקת.
המונית מסיעה אותה אל שדה התעופה. הטיסה שלה בעוד כארבע שעות,
אבל לה לא אכפת. במוחה צצות המילים שכתבה וונדה האלמונית על
קיר השירותים בתאטרון:

"אתה שאהבת אותי
ואני שאוהבת אותך.
אתה שאהבת אותי
וגם את אישתך.
אני שאוהבת אותך
ולא אוהבת אותי
אתה בשבילי הכל
ואתה כבר לא איתי."

היא מביטה בנוף החולף ורק רוצה הביתה.



פורסם בסדנה ה-60