בלילות היתה נשכבת על צידה מקופלת כעובר, כולאת נשימתה וממתינה
לו.
כל גופה דרוך. כל איבר בגופה זועק געגוע, והוא על ידה, בסלון
ביתם.
'כבר קר' חשבה, פושטת את כותנתה, ומעלה על גופה חולצה ארוכת
שרוולים, מרופטת, נכנעת לצינת לילה. הסתיו בשיאו.

היא פותחת את דלת חדרם, מגששת דרכה במסדרון החשוך, רוכנת אל
ברז המים באמבטיה, נדחית מטעמם הרע, המתכתי, נזכרת כיצד התרה
בה כששתתה מי ברז: 'את תחלי'. היא אינה מנגבת פניה, טיפות
נקוות אל סנטרה, מכתימות את חולצתה, והיא פוסעת חזרה, לחדרם.
משתהה רגע להביט בו, בדרכה לשם. הסלון חשוך, והטלויזיה מאירה
אותו, אור כחלחל המכאיב לעיניה.
מייחלת לקרבתו ויודעת, כי מתיירא מהלילות כמותה.
'כמה רחקנו' חושבת.
נדמה כי אבד לה קולה. גם הוא נדם. וכשכבר נכנע לעייפותו, היה
נשכב לצידה, מקמר גבו לעומתה, מתכחש אליה.
כואב את בגידתה.
'זר במיטתי' חשבה, מחניקה אנחותיה. נועצת מבטה בשידה הלבנה,
שדלתה האחת התפרקה מצירה העליון, והיא נטתה על צידה.
בלילות הראשונים לשובה, הסתגרה בחדר האמבטיה, רוחצת גופה עד
שעורה הפך קמוט ומחורץ. ערב אחד הפתיענה ונכנס, נחבט בגופה
העירום, הגוף שידע עשר שנים, הביט בו כאילו היה הנורא במחזות,
התנצל ויצא משם.
והיא נשארה כמה זמן לעמוד, את גופה מטלטל הבכי, ושערה ה רטוב
מגיר מים, מרעידנה.
כשנכנסה לחדרם, ראתה אותו ישוב על מיטתם, בגבו אליה.
בפניו היתה מציצה כעת בגניבה. הכל אבד לה. אבד קולו, אבדו
פניו.
נשכבה, בפניה אליו הפעם.שערה עוד לח והיא מושיטה את ידה, לאחוז
בו, ללכוד את ידו השמוטה לצד הגוף, ברוך אחזה בו.
כפותיו תמיד היו חמות משלה.
ברוך אחזה, ובתנועה חלקה, השתחרר מאחיזתה, והיא אספה את ידה,
מניחתה תחת לחייה ככר. 'לא אוכל להפיס' ידעה. 'אבל אני היא'
רצתה לצעוק כשקם אמש, כר וסדין בידו, והוא סוגר את דלת חדרם
שהפך חדרה שלה, חרש, כאילו חושש להעירנה משנתה ויודע כי ערה
היא.
ועיניה שלה פעורות אל חשכת ליל מביטות באלם בעלטה ששהו בה הוא
והיא, זה מול זו, בים שמימיו הפכו שחורים, שלא ניתן היה לראות
בם דבר, מים שלא נע בם איש מלבדם, וגם אם התנגשו זה בזו, גם אם
נגעו, היה זה בלי דעת.
וכך בלילות הפכה סומא, וסומא היה גופה.
כאבה את לכתו, היה ניתק מיצועם, ומותירנה כך.
בחלקותיה עזובה.
'אם לא תקצרני אתה, לא יקצור איש' כתבה לו לפנות בוקר.
'קצר אותך איש ולא אני הוא, לא אני, המסעיר את נפשך' השיבנה.
ימים ארוכים תקשרו כך, על דפי מחברת השירים הישנה שלה, שנאלמה
בינתיים.
היא בכתבה ידה המעוגל באותיות הפורצות מכלא שורותיהן סוערת גם
שם, והוא בכתב ידו המדוד, הצפוף המאופק.
המזרון הדק שהוצא מאחורי הספה, ערב ערב, ונפרש על ידו על הרצפה
הקפואה, כוסה בסדין צהבהב ברישול קצוותיו מגולים, גבו כאב היא
ידעה. 'לך למיטה, אשן כאן אני'. ביקשה, נשענת על המשקוף. 'הגב
שלך'... המשיכה. מתענה בשתיקתו.
כך היה מענישה. בשתיקה.
קרבה אליו, מתפשטת מהיסוסיה, מושיטה יד לכר, לקחתו משם ולהניחו
במיטתה. אלא שאחיזתו גברה על שלה, וידיה רפו.
נכנעה לו, שבה למיטתם בוכה בשקט. אחר בקול. איש איש בחדרו,
ספון בכאבו, הוא כאב והיא כאבה את כאבו, על שיכל להתנחם בכל יד
מכל אדם, רק לא בידיה שלה.
הוא שלילה לילה סר אליה כעת סר ממנה, בליבו בעיניו במבטו.
כבר אחת לפנות בוקר והיא אינה ישנה והוא אינו ישן.
עוד מעט יתרצה הלילה לבוקרו של יום, והיא תקום משנתה, ממיטתם
שהפכה לה לקבר קר.
אוזנה השומעת כרויה, צלילים רכים ממלאים את הסלון.
סקרלטי. היא מזהה מייד. קמה באחת, פותחת את דלת החדר, נכנסת
לסלון ומטילה את גופה היגע על הספה.
'סקרלטי. שכחתי כמה עצוב'... מפטירה בשקט.
מקפלת רגליה ונרדמת.
והוא בפניו אליה, שרוע על המזרון לרגליה, אוהב ושונא אותה
לפרקים.
מאזין לנשימתה הקצובה. נדמה לו שרואה את שריר ליבה מתמלא דם
גדל והולך, ואחר מתרוקן, מונח מצומק בחזה.
בבוקר מכה בנחיריה ריח חריף. הוא מורח את גבו במשחה האיומה
ההיא, מנסה להגיע לשכמותיו.
היא מושיטה את כפה ומניחתה על גבו בלי להניעה תחילה.
תנועותיו שלו שוקטות, והוא מתמסר בלא נשימה לידיה המעסות את
הקרם הלבן בתנועות מיומנות על גבו, היכן שכואב, והיא הרי
יודעת.
כורכת זרועותיה סביבו. ריח המשחה נורא. הוא אוחז בידיה, מתיק
אותן, נחלץ מחיבוקה וקם.