אמא קמה מהשבעה לבנה לגמרי, כאילו נחפף שיערה בסיד. איש לא אמר
מילה. גם לתת בה מבטים מרחמים לא העזו. אי אפשר היה.
גאה עמדה בפתח דלתנו, לקבל את זרם המנחמים, שהלך וגדש את
ביתנו, עמדתי על ידה, מצוחצחת ומרצינה. כשאני נזכרת היום,
עשרים שנה אחר כך בהבעת החשיבות על פני, נתלה חיוך רפה בקצות
שפתיי.
בת תשע הייתי, ונירצ'ה הגדול ממני אז, בעשר שנים, או קטן ממני
היום בעשר שנים, נותר משומר בעלומיו כעש לכוד בענבר בזכרוני.
לשווא ניסיתי - וילדה מפותחת דמיון הייתי - לתארו מזקין קמעה,
את שיערו מכסיף, במשקפיים, בקומה שחה - נירצ'ה נותר כשהיה.
שבוע לפני מותו, קרא לי לחדרו, והניח בידי תרמיל מתכת זהוב
וריק. הנחתי אותו בקלמרי ושמרתי עליו בקנאות אין קץ. אמא לא
ידעה על כך. לו ידעה היתה וודאי לוקחת אותו ממני.
- 'לכו לשחק' שידלה סבתא אותי ואת קומץ בני דודיי, כשהחלו
מתייפחים בקול בשבעה שנראתה לי כמו נצח אז. וכולם שעטו לעץ רחב
ונמוך הגזע בגינה, מטפסים עליו בזריזות של חתול, רק אני
התעכבתי עוד, להביט באבא הבוכה כילד, מדבר בקול זר על השבוע
האחרון, השיחה האחרונה, הנסיעה האחרונה לבסיס.
הזקן האפור שצימח על פניו בחודש ההוא שיווה לו מראה מלוכלך,
ואני נרתעתי מחיבוקיו, והוא בימים ההם, נתלה בי כאובד. 'אל
תתרחקי' התרה בי כשאצתי משם, מותירה מאחורי בית ספוג אבל
ודמעות, עשן סיגריות וריח אורז ומרק עוף, שמאז סירבתי להכניסם
לפי.
זקנו הוסיף לצמוח, לכסות את פניו, עיניו העמיקו בחוריהם, איבדו
את צבען. בלילות היה קם ממיטתו, השתהה בפתח הבית כמבקש תשובה,
ויוצא אל שיטוטיו בשבילי הקיבוץ.
ואני, ששנתי קלה היתה מעלה יבש, שמעתי את נאקות ברז הגינה
וצפיתי בו בשובו, כורע שמה, שוטף את פניו ובוכה.
אמא היתה לחידה סתומה. לדבר לא דיברה, ואף אני, שתקנית מטבעי,
מיעטתי במילים.
ליגונה לא היה שם וצורה ודרך. עוד לא. ואבא, שפיתח לו טקסי
אבלות משלו - נמנע מאמא לגמרי.
בימים הפנה לה את פניו האובדות בסבך זקנו שצימח פרא, ובלילות
היה מפנה לה עורף, ומשוטט בשבילים שהכיר על בוריים באור
ובחושך. וכל משעול ידע אותו.
כמה חודשים אחר כך התהפך הכל.

כמעט 30 אינטש כיסית, נירצ'ה, בעמוד הפנימי האחרון של העיתון,
והם עלו במריבות קשות בין אמא לאבא.
העיתון שסחבתי מהצרכניה (ונדמה לי שאברום ראה את ידי הפנויה
מושכת עותק אחד, ושומטת על כף רגלי השמאלית, היחפה, אבן כבדה
שהושמה על הערימה).
הסתיו היה בשיאו אז, נירצ'ה, ואני דאגתי פן תירטב, ורציתי לבקש
מאברום שיכניס את העיתונים פנימה, והתביישתי. ציפורן הבוהן
החלה משחירה מעוצמת המכה, ודם הוקז סביבה. התערבב באבק הדרכים,
אבל אתה היית בידי, ושעטתי הלאה, מותירה שקית שקופה עם חלב
וחצי כיכר לחם מאחורי, פורשת אותך על רצפת חדרי, וגוזרת סביב
הגדר השחורה המקיפה את תמונתך ואת מילותיה חסרות העכבות של אמא
במבט מרוכז, תוך שאני מקפידה להשאיר שוליים רחבים סביב, מתעלמת
משובל טיפות הדם שהותרתי אחריי.
אמא פתחה את הדלת, הביטה בפניך הצוחקות בין ידיי, בעיניי
המפיקות אשמה, ברגלי המדממת והמטונפת ויצאה משם.
- 'תתלבשי, הולכים לנירצ'ה' הקיצה אותי למחרת, פותחת את תריסי
חלון חדרי בתנופה, שמש בוגדנית פרצה לה דרך, מיתריה פורטים כאב
בעיניי, רטיבות בלחיי: הייתי מותירה כריות ספוגות רוק. ריירתי
בשנתי אז, כמו ברז הגינה שדלף דמעות ללא הרף, מעירני מתנומת
השקר ששריתי בה אז.
התלבשתי בשימת לב. הזוכר אתה, את שמלתי האחת, זו שאמא הכריחה
אותי ללובשה כשבאו הוריו של אבא - אתה זוכר הלא: שמלת החמניות
הצהובה, שכתפיותיה כמעט קרעו בבשרי באותו בוקר.
כשהתכופפתי לנעול את סנדלי הלק המבריקות, נקרעה אחת מהן, ואמא,
חיברה אותה למקומה באחת מסיכותיה שלא נתנה לי למדוד עד אז, פרח
שעלעליו פנינים מזוייפות ואבקניו קריסטלים זעירים ומנצנצים.
'שמרי עליה' אמרה אמא, ואני מדי כמה רגעים, הושטתי את ידי לשם,
ממששת אותה לוודא שעודנה.
'הולכים לנירצ'ה, הולכים לנירצ'ה' עלצתי.
הבוהן כאבה עם כל שעל, והפצע הזדהם, אבל לי לא היה איכפת.

בפתח בית הקברות עמד נוח, הוא וזרי הפרחים המכוערים שלו,
הנתונים בפחים שחורים שגנב מכיתות בית הספר בקיבוץ, ציפורנים
לבנים, כתומים, אדומים, מכווצים או מרקיבים בקצותיהם. מזיע
תמיד, בחורף, בקיץ, עיניו מתרוצצות בארובותיהן כעכברים
במחילתם:
- 'בוקר טוב גיברת' ברך את אמא, 'אני רואה שהבאת את הקטנה
איתך' חייך אלי חיוך מעושה.
30 שקלים עבור זר דל בן חמישה עד שישה ציפורנים, חלקם סגורים
'זה נפתח תוך יומיים, מקסימום שלושה' הבטיח הבטחות בעלמא
לנפשות מעונות שביקשו רק לקשט מעט את היכל יקיריהם, לצבוע את
חלקות השיש הלבנות בקצת יופי.
- 'בשבוע הבא יגיעו צבעוניים' הכריז, מנער את הצלופן הזול,
הספוג מים, ומושיט לאמא ציפורנים בידו האחת, ובאחרת אוסף שטר
ומטבע, ציפורניו המטונפות סוגרות על הכסף, עיניו מנצנצות
בחמדנות והוא מטילו בכיס אפודתו הנצחית שכבר צבע אין לה.
השתרכתי אחריה, באיטיות, משננת את השמות ובוראת להם פנים ושיער
וגוף וצחוק ורגש. הסנדלים לחצו את ציפורני הפצועה שחדלה לצמוח
ונותרה שחורה - סגולה, מצבת גוף ליגוני.
כמצבתך שלך, היפה הגדולה והבולטת במצבות כולן: עוד בשערי בית
העלמין ראיתיה, את פניך הצוחקות שנמחקו כבר, במודעה המצהיבה
ההיא, את קולך שאבד.
אמא לקחה מידי את בקבוק המים.
- 'את צמאה'? שאלה אותי. כברת דרך הלכנו, השבתי בשלילה, והיא
שפכה את תכולתו על שמיכת הבזלת, משפשפת כתמי עפר, מצחצחת
במטפחתה הלבנה שהשחירה את אותיות שמך, שנת מותך, מסלקת עלים
יבשים, ואחרי טקס הניקיון הזה, התיישבה למרגלותיך, מניחה ידה
היכן ששכב במנוחה ראשך ובכתה, מכסה את עיניה בכף ידה האחת,
ובאחרת מכסה את פיה לחסום את יפחותיה להותירן בכלא חזה. לקחתי
את הציפורנים מידיה, והנחתי באגרטל.
מים עכורים עמדו בו.

למחרת הקדימה אמא לצאת, מותירה אותי בשאלותיי ובעלבוני.
למפעל הקיבוץ לא חזרה, ואיש לא העז להעירנה על כך.
החורף כבר בא. השתכן כאורח בלתי קרוא, שאין בדעתו ללכת.
בבוקר ההוא, נעלם התרמיל הריק שנתת לי מהקלמר המרופט כבר, ואני
החלטתי שלאה היא שגנבה אותו.
בכוח הטחתי אותה לרצפת הבטון הקרה בחצר בית הספר, צורחת באוזנה
'תחזירי! תחזירי!' אצבעותיי הסתבכו בשערה העבות, וקווצה נכבדת
ממנו נותרה במלקחות ידיי.
אבשלום הוא שגנב את התרמיל המוזהב. לאה, שאהבה אותו כבר אז,
ידעה ושתקה. נשאה את כאבה ואת זעמי בשתיקה. שנים אחר כך,
התוודתה בפניי ואבשלום, שלא ידע מפני מה רחקתי ממנו, והתנחם
בזרועותיה.
- 'איפה אמא שלך'? שאל אותי אבא, איבה בקולו. אבא שכבר לא
הכרתי. לא אבי היה ולא אביך.
- 'אמא אצל נירצ'ה' השבתי בפה מלא ירקות וחביתה.
ריח שוקו חם גירה את בלוטות הרוק שלי, סבתא שעברה לגור אצלנו
בינתיים 'לכמה זמן, רק עד שתמר תתאושש' שמעתי את אבא מבקש
אותה... 'הילדה קצת מוזנחת', הוסיף... בחשה על הכירה קקאו סוכר
וקינמון בחלב. נתנה בי חיוך מפנק, החליקה בידה על שיערי.
- 'אלך להביא אותה' אמרה לו סבתא, מטריה בידה, והיא יוצאת,
מפקירה את גופה הזעיר לגשם שכבר שלושה ימים, בלא הפוגה, שטף את
הקיבוץ כולו, ואת שאריות אהבתו של אבא לאמא, שספוגת מים, למודת
יגון, נגררה אחרי אמה, בשביל העפר הבוצי.
פלא גדול הוא נירצ'ה, שלא חלתה בדלקת ריאות בצינה המקפיאה
שהתבוססה בה, מאות שעות, לרגליך.
בלילה ההוא הפקירה את חוטי שיערה הלבנים בידיה האמונות של
סבתא.
התעוררתי לריחו החריף של הצבע, לרחשים העמומים מחדר האמבטיה,
וצפיתי בהן. עורפה של אמא נושק לשפת הכיור, עיניה עצומות,
צווארה מופשל, ושיערותיה נתונות במה שנראה כגוש זפת, שחור
מציפורניו של נוח, מוכר הפרחים, שגנב בלילות פרחים מאגרטלי העד
בבית הקברות, מכולם גנב. רק לא ממך, נירצ'ה.
ואם חשבתי שהצבע בשערה, ישיב אליה את שנותיה, יקהה את עצבונה,
התבדיתי.
אחת לחודש בדיוק, חזר הטקס על עצמו, ואני הוספתי להציץ בו
מהופנטת, בכיור הלבן המוכתם, באצבעותיה הצבועות שחור של סבתא,
הצבע נותר עליהן כמה ימים: היא לא השתמשה בכפפות. 'ככה יותר
טוב' אמרה לאמא.
ואמא, שלכמה שעות התהלכה כמלכה עטורת כתר בארמונה, חייכה אלי.
רק לצחוק לא צחקה. הצחוק היה אסור בביתנו. לחדר שלך איש לא
נכנס. אמא חנטה אותו על חפציך, בגדיך, אפילו את סל הניירות שלך
לא רוקנה.
סבתא עזבה אחרי כמה זמן, איני זוכרת בדיוק, והבית התכסה אבק.
כתבתי את שמך באצבעי על הרהיטים, פילסתי לך שבילים לשוב בהם
הביתה, בינות גרגרי אבק, אבל נותרת צפון במשכנך, נכנע לעונות
שדחקו זו את זו, האפילו והאירו זו על זו.
אבא הביא עוזרת הביתה. מתנדבת אחת, שריתקה אליה זוגות עיניים
טורפניות בחדר האוכל של הקיבוץ. היה לה שיער בלונדיני ארוך,
קלוע בצמה בלא גומיה בקצהו, וזו בכל זאת לא נפרמה.
את צרחותיה של אמא שמעתי עוד לפני שדרכה רגלי בשביל הגישה
שריצף אבא בינתיים, באבני חצץ אפורות.
השוודית ההיא, ניקתה לך את החדר בדקדקנות לשמה. רוקנה את סל
הניירות שלך, החליפה סדינים, והנורא מכל - את מדיך שאמא הוציאה
מסל הכביסה, והניחה פרושים על מיטתך - כיבסה עם הרבה אבקה
ומרכך, מחתה את שאריותיך.
שמטתי את התיק בחבטה, ורצתי יחפה, דורסת אלפי אבנים קטנות.
הכאב הנושן בציפורן רגלי השמאלית התעורר, היא יצאה ממקומה,
וצבעה את החצץ בדמי שהוקז.
השוודית ברחה בדמעות, ואבא, באנגלית רצוצה, ניסה להתנצל
ולהסביר.
אמא ישבה על מיטתך המוצעת, מרוקנת וכבויה.
- 'קחי'... 'תני לה' תחב אבא כדור צהוב קטן בידי, וכוס מים
מלאה עד שפתה, אצבעותיו רועדות והמים ניגרים מטה, אל כפותיי
היחפות. צמרמורת אחזה בי.
אמא לא שעתה לשידוליי, ויצאה מהחדר. בסלון המתינו לה אבא,
עלבונותיו וזעמו.
- 'יש לך ילדה כאן. והיא חיה' צעק... - 'יש לך ילדה' טלטל
אותה, מהדק אצבעותיו סביב כתפיה, באחיזת צבת.
חשבתי שעוד רגע יפרדו איבריה זה מזה.
רצתי לשם, משחררת את אחיזתו בה. הודפת אותו הלאה ממנה.
אמא רצה משם. אליך, נירצ'ה, כפי שידעתי שתעשה, ולא שבה אלא
למחרת.
אבא ישב בסלון, ראשו נתון בי כפותיו, בדממה סמיכה, בזקנו העבות
שהסתיר את שפתיו, חיוכו, בלע את צחוקו כל אותה עת, אם צחק, אם
בכלל.
ואני, באחת אחר חצות, לקחתי את שמיכת הצמר שלך נירצ'ה, מקפלת
אותה 'קיפול צבאי', ממלאת תרמוס קטן במים חמים, שתי שקיות תה
ויסוצקי, וארבע כפות סוכר גדושות.
אמא שכבה על צידה, על מצבתך, מרחוק צלליתה הכהה יכלה להידמות
לך, נירצ'ה, וליבי חדל לרגע.
כיסיתי אותה בשמיכתך, ומזגתי אל מכסה התרמוס תה.
- 'זה מתוק נורא' חייכה אלי. 'כמה סוכר שמת'?
- 'הרבה' עניתי לה. מתיישבת על ידה, מקפידה להותיר את שמך ושנת
מותך חשופים, כאילו נשמת בעדם.
היה זה התה הטוב ביותר ששתיתי. הכל הפשיר פתאום. איבריי, ליבי,
וגם אמא, הפשירו פניה, אבדה קשיותה. היא ערסלה אותי, מלטפת את
פניי בכף יד חמימה
- 'את ילדה טובה, ניליצ'קה'.
בימים הבאים לבוא, נפלה שלווה בבית. אמא רגעה, כמו בימים של
אחרי מלחמה. רק שלא הטבתי, בת עשר כמעט אז, לראות את האדמה
החרוכה עליה דרכתי.
אמא התלבשה בשימת לב, וענדה את מחרוזת פניניה שקנה לה אבא ביום
נישואיהם.
אפילו אודם שמה.
אחר כך מחתה אותו משפתיה, אספה את שיערה ויצאה.
- 'באת לאמא?' שאל אותי נוח, אורב לכספם של אבלים, ציפורניו
עטופים לרגליו. הוא החל למכרם ביחידות בודדות. תשעה שקלים
ליחידה. 'רק הצלופן עולה לי יותר' נאנח ומחה את זיעת התמיד
ממצחו בשרוולו הספוג בה כבר.
אמא ישבה עם גבר שלא הכרתי על ספסל מחורץ בקצה הגוש הקיצוני
מצידו השמאלי של בית העלמין.
אהבתי את הספסל ההוא. חרציות צימחו בעדו פרא, ומשנעלמו, חשדתי
כי ידו של נוח בדבר. ודאי ערף את ראשיהן בידיו החמדניות למכרן,
חשבתי בצער, נותרתי על עמדי להביט בהם, בלי לזוז, בלי לנשום.