רוקדת על פרקט ישן, באותו סטודיו ישן שנראה כאילו לא העבירו
מטלית על קירותיו כבר הרבה זמן. רוקדת אולי כבר 10 שנים.
הבהונות כבר כואבות, והגוף עייף, ואני ממשיכה לרקוד כי ממיילא
אף רופא או אורטופד לא יצליחו לתקן את הגוף המקולקל שלי.
הרבה אנשים רוקדים עם הרגליים והידיים, אז אני רוקדת עם הנשמה
כי זה האיבר היחידי שעדיין חי אצלי.
הלך לי הגוף בעשר שנים של ריקוד מתמשך על אותו פרקט ישן, באותו
סטודיו ישן שאף אחד לא טרח לשפץ. לי זה לא מפריע. לי, להפך-
נוסטלגיה לאותם ימים בהם יכולתי להיות מי שאני.
הגוף ממשיך לכאוב, כפות הרגליים צועקות לעצור, ואני ממשיכה
כאילו מתעלמת, רק שמישהו לא יעצור את המוזיקה...רק שהריקוד לא
יסתיים.

ממשיכה כי אין לאן ללכת, ממשיכה כי זה הדבר הכי חשוב לי בחיים.
המקום היחידי אליו אני יכולה לברוח. המקום היחידי שלא רודפות
אותי כל אותן המחשבות.