|
רוקדת על פרקט ישן, באותו סטודיו ישן שנראה כאילו לא העבירו
מטלית על קירותיו כבר הרבה זמן. רוקדת אולי כבר 10 שנים.
הבהונות כבר כואבות, והגוף עייף, ואני ממשיכה לרקוד כי ממיילא
אף רופא או אורטופד לא יצליחו לתקן את הגוף המקולקל שלי.
הרבה אנשים רוקדים עם הרגליים והידיים, אז אני רוקדת עם הנשמה
כי זה האיבר היחידי שעדיין חי אצלי.
הלך לי הגוף בעשר שנים של ריקוד מתמשך על אותו פרקט ישן, באותו
סטודיו ישן שאף אחד לא טרח לשפץ. לי זה לא מפריע. לי, להפך-
נוסטלגיה לאותם ימים בהם יכולתי להיות מי שאני.
הגוף ממשיך לכאוב, כפות הרגליים צועקות לעצור, ואני ממשיכה
כאילו מתעלמת, רק שמישהו לא יעצור את המוזיקה...רק שהריקוד לא
יסתיים.
ממשיכה כי אין לאן ללכת, ממשיכה כי זה הדבר הכי חשוב לי בחיים.
המקום היחידי אליו אני יכולה לברוח. המקום היחידי שלא רודפות
אותי כל אותן המחשבות. |
|
|
אוקי, אתה נמצא
בבית דו קומתי,
ומחבל נכנס! יש
לך: נייר דבק,
שקית פלסטיק,
דבש (340 גרם),
ואקדח סיכות...
עכשיו, אתה, אתה
נדפקתי אחי(או
אחותי), המחבל
כבר ממזמן הוריד
אותך, אבל השאלה
האמיתית היא: מה
מקגיוור היה
עושה?
אני, תוהה
בשכחה, שוב |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.