בהתחלה עוד הייתי מדמיינת אותנו חוזרים.
אני יושבת על הסלע שצופה לים, ואתה כמי שמכיר אותי צופה שאני
שם ומופיע מאחורי. בחלום שלי לא היית צריך להגיד דבר התיישבת
על ידי עטפת אותי וכמו שחקוק על הסלע ידענו שעל האהבה כזאת לא
מוותרים.

אחרי שכל נסיון שלנו לחזור להיות מי שהיינו נגמר בחרטה.
הדמיונות החלו מתמעטים, הייתי מתענגת עליהם מתפללת שעדין יש
דרך לגשר על הבור שנפער ביננו ושכמו בסרטים האהבה תמיד מנצחת

שאמרת שאתה לא אוהב אותי יותר שברת אצלי משהו, משהו שכבר לא
יהיה ניתן לחבר כל הנסיונות שלי לתלות תקווה באהבה התפוגגו.
הדמיונות כבר כמעט ולא הגיעו וכשהם היו מגיעים הייתי מפסיקה
אותם עוד לפני שהחלו.
הכאב הפך לשגרה, ההכחשה הפכה לאדישות, ויותר מאלה ההבנה הפכה
לריקנות.

בסוף כשהצלחתי לצאת משם.
התחלתי לראות דברים שפעם נעלמו מעיניי.
עדין אהבתי אותך ועכשיו גם ידעתי שאתה עוד אוהב אותי אבל מה
שנשבר ישאר שבור לנצח.
עכשיו כבר ידעתי שזה לא יגמר כמו סרט נעורים.

כל שנותר לי לעשות הוא להסתובב במיטה מפחדת לעצום עיינים כי זה
תמיד שם אתה ואני כל פעם במקום אחר כל פעם במצב רוח אחר.
לפעמים על הסלע.

בהתחלה עוד הייתי מדמיינת אותנו חוזרים.
עכשיו אני סתם מתהפכת במיטה
משתדלת עדין להאמין בסוף טוב (גם בשבילך)