אדן ועוד אדן
​אני מניח עוד פס ברזל אל תוך הלילה,
סולל את הדרך לעוד יומיים קדימה.
הרכבת דוהרת, לא עוצרת לרגע,
ואני עם הפטיש מנסה להקדים את הגלגל בעוד צעד.
​בבית מחכים ארבעה עולמות שאהיה חזק:
אריאל ודניאל שכבר מבינות הכול,
צחוק של עמנואל הקטנה, ונשימה רכה של אליה בן חודשיים.
יש קירות של הורים ופינה שנותנת אוויר, היום עובר בשלום,
אבל בפנים אני עבד של השעון, מותש מדריכות שלא נגמרת.
​ואת מביטה אל האופק, מבקשת ביטחון לעתיד,
ואני רק מחזיק את ההווה שלא יישמט לי מבין הידיים.
שנינו שומרים על אותו הבית,
רק שאת מסתכלת רחוק קדימה,
ואני בקושי מרים את הראש מהמסילה.
​ובשעות הקטנות מתנהלת בי מלחמה שקטה:
מאמין ואתאיסט שיושבים סביב אותו שולחן בתוך הראש.
המאמין שבי מודה על הרגע, מוצא קדושה בשמות של הילדים ובקיים;
והאתאיסט שבי מביט אל השמיים הריקים בעיניים פקוחות,
יודע שאין מלאך שיעצור את הרכבת, ואין נס שיחליף את הזיעה.
וכשאת מבקשת ביטחון לשנים שיבואו, אני מרגיש את מלוא המשקל:
כי אני יודע שאין יד נעלמה שתסגור לנו את הפינה -
הביטחון שאת מבקשת חייב להיבנות מאפס, בידיים שלי, מול הברזל.
​אבל דווקא מתוך המתח הזה, כשאני מביט בך ובהם,
אני מבין שהאהבה שלנו היא הגשר שבין שני העולמות.
אני לא מחכה להבטחה מהשמיים, אני הבונה של הממלכה הזאת,
והביטחון שאת רוצה לא כתוב מראש - הוא נכתב בזיעה שלי, יום
אחרי יום.
העייפות תחלוף, המסילה תתייצב ותהפוך לדרך סלולה,
ויבוא יום שנעמוד יחד, גאים בכל פס שהנחנו - בזכות עצמנו.