ביוני 2014, בראיון מקיף לעיתון "ישראל היום", מיקיאגי הזמר
(לשעבר סולן "נוער שוליים"), הסביר שכיום, כהומוסקסואל מוצהר,
לא היה מסוגל לשיר את השיר הסטרייטי "ליילה", כי אין בו
אינטגריטי (יושרה אמנותית).

אני באופן אישי חושב שברגע שהאמנות מנסה לחקות את החיים לגמרי,
"אחד לאחד", מתייבש המעיין היצירתי, חוץ ממקרים בודדים, שאי
אפשר לבנות עליהם כמות מכובדת של יצירות. יובש כבד יותר קורה
כשמנסים ליצור בהסתמך לגמרי על הדמיון, בלי שום נקודת הזדהות.
רוב הסטרייטים פינטזו, בין אם בחלום או ערים, פעם בחייהם על
גבר. גם רוב ההומוסקסואלים פינטזו, באותה צורה, פעם בחייהם על
אישה. רוב הסיכויים שאפילו מיקיאגי מסוגל לדמיין משגל עם אישה.
האמנות חייבת, מתוך המשותף האוניברסלי, לגעת בכמה שיותר חוויות
אנושיות ואסור לפחד לדמיין קצת.

כיום שהסיפור של מיקיאגי ידוע לכולם (ובדקתי בויקיפדיה, הוא
עדיין חי), אני אשמח לשמוע אותו מפיח חיים באותו שיר שהוא מסרב
להתחבר אליו. זה יהיה מרתק.