אבא שלי תמיד אמר שאלוהים הוא מתכנת גרוע, אבל עם דמיון מפותח.
כששאלתי אותו בגיל שש למה לגברים יש פטמות, הוא לא נתן לי את
התשובה עם הביולוגיה והעוברים והורמונים. הוא ישב על המרפסת של
הדירה הקטנה שלנו ברחוב בן גוריון, בקומה השלישית, בדיוק מעל
החנות של החומרי בניין שהיה לה ריח קבוע של טינר ורצועות גומי.
הוא הדליק סיגריה שהיה אסור לו לעשן בגלל הלב, והסתכל על
החתולה השכונתית, זו עם האוזן הקרועה, שמנסה לצוד יונה שלא
באמת הייתה שם, אלא רק צל של יונה שהשתקף מהחלון של השכנים
ממול.
"אתה רואה את הטופס הזה?" הוא שאל והצביע על הדף שהיה מונח
לידו על שולחן הפלסטיק הלבן, דף עם עשרות שדות למילוי בטופס
דיווח שנתי של מס הכנסה, מלא במשבצות קטנות ואותיות מודפסות
בצפיפות של נמלים. "הפקיד שעיצב את הטופס הזה רצה שיהיה לו
מספיק מקום לכל סוגי האנשים בעולם. אז הוא השאיר רווחים. מלא
רווחים. הוא לא ידע אם מי שימלא את זה הוא עוסק מורשה, עצמאי,
או אלמן עם שישה ילדים שאחד מהם נולד בחו"ל, אז הוא פשוט הגדיר
את אותן משבצות ברירת מחדל לכולם, כדי לא להסתבך עם הגרסאות.
הוא לקח שאיפה ארוכה מהסיגריה, והעשן יצא לו מהאף כמו שני
חוטים אפורים. "ככה זה עם בני אדם. אלוהים ישב שם עם תוכנית אב
אחת, 'מודל בסיסי' כמו שקוראים לזה אצלנו בחברה. הוא רצה שכולם
יהיו מצויידים לכל תרחיש אפשרי בעולם הזה, שום דבר שלא יהיה
חסר. אז הוא שם לכולם את כל התוספות, שיהיה. הוא לא ידע ברגע
הראשוני מי יצא בסוף זכר ומי תצא נקבה, אז הוא פשוט עשה
העתק-הדבק לקוד לכולם, בלי לחשוב פעמיים. ומה שקרה זה שכשכבר
הגיע הזמן לעשות את ההתאמות האישיות, לחתוך את המיותר ולסגור
את הפינות, השעון כבר הראה שעת בין הערביים של יום שישי. כניסת
שבת הייתה עניין של דקות, הצופר של בני ברק כבר עמד לעלות,
וכבר לא היה זמן לשום שינויים או תיקונים בקוד, בתוך לחץ נוראי
של דד-ליין מטורף לפני השקיעה. אז הוא פשוט זרק על עצמו את
הבגדים היפים, סגר את הלפטופ, והשאיר את הפטמות אצל הגברים
בתור... איך קוראים לזה אצלנו בהייטק? 'שארית קוד'."
"וזה מפריע?" שאלתי, והעברתי אצבע קטנה ומלוכלכת מהחול של
הגינה על המכנסיים הקצרים שלי.
אבא משך בכתפיו הרחבות, אלו שהיו תמיד קצת שפופות קדימה כאילו
הוא סוחב עליהן שק של שרתים ישנים. "לא ממש. זה פשוט שם. כמו
התוספתן, או כמו היכולת של הדוד שלך מנחם להזיז את האוזניים
בלי לגעת בהן. זה לא משרת שום מטרה בקוד הנוכחי, שום פונקציה
לא קוראת לזה, אבל זה שם בשביל להזכיר לך שפעם, ממש בהתחלה,
לפני שהכל הפך להיות כזה מוגדר ונוקשה ומסווג לקטגוריות של זכר
ונקבה ועצמאי ושכיר, היינו כנראה משהו אחר לגמרי. משהו הרבה
יותר גמיש."
הוא הסתכל על הפטמות שלו דרך הגופייה הלבנה המרופטת, מהכביסות
החמות של אמא. "אולי זה שם כדי להזכיר לנו שאנחנו אף פעם לא
באמת מוצרים גמורים שיוצאים מהמפעל עם תעודת אחריות. אנחנו
תמיד בתהליך של בנייה, תמיד גרסת בטא, תמיד סוחבים איתנו
שאריות של תוכניות ישנות של מישהו ששכח למחוק את הקוד המיותר
מהדיסק הקשיח."
החתולה למטה ויתרה בסוף על הצל של היונה וחזרה לשכב בצל האמיתי
של פח האשפה הירוק. אבא מחץ את הסיגריה במאפרת הזכוכית הכבדה
שקיבלנו מתנה מהדודה סימה, והמשכנו לשבת בשתיקה. חשבתי על זה
שאם אני באמת 'מודל בסיסי' של מישהו שלא לגמרי ידע מה הוא עושה
ושכח חצי מהדברים פתוחים, אז אולי גם הטעויות שלי, אלו שאמא
צועקת עליהן כשאני שופך את הפטל על השטיח, הן בעצם פיצ'רים
שאני פשוט עוד לא מבין איך להשתמש בהם נכון. זה נשמע לי אז
הרבה יותר הגיוני והרבה יותר מנחם מכל שיעור בביולוגיה שקיבלתי
מאוחר יותר בבית הספר עם הציורים המלחיצים של התאים.
שנים אחר כך, כשהייתי כבר בן עשרים ושש ועבדתי בעצמי מול מסכים
בחברה שייצרה מערכות לניהול מלאי של מחסני קרמיקה, המילים של
אבא חזרו אליי. ישבתי במשרד עם מזגן שנתקע על שש עשרה מעלות,
והייתי צריך לנקות בסיס נתונים של חברה שנקנתה על ידי תאגיד
גרמני. הקוד שלהם היה נראה כמו שכונה דרומית של עיר חוף: קומות
על קומות של פונקציות ישנות שאף אחד לא משתמש בהן, משתנים
שנקראו "temporaryOne" ו"finalTestAbsolutelyDoNotTouch",
והמון שורות קוד שהתחילו בסימן של הערה, כלומר כאלה שהתוכנה
מתעלמת מהן כשהיא רצה, אבל הן עדיין שם, תופסות מקום בזיכרון,
מחכות למישהו שיבוא וינקה אותן. כל מערכת, הבנתי פתאום, סוחבת
את ההיסטוריה שלה כמו גיבנת.
באותו ערב הלכתי לבקר את אבא. הוא כבר לא גר מעל החנות לחומרי
בניין. הוא עבר לדירת גן קטנה בגבעתיים, מקום שבו האוויר היה
פחות סמיך אבל השכנים היו יותר עירניים לגבי הריח של הסיגריות
שלו. הוא ישב על כורסת עור חומה שכבר איבדה את הצורה שלה והפכה
להיות דומה לו, עם שקע עמוק במרכז וקמטים בצדדים.
"אבא," אמרתי והנחתי את התיק שלי על השולחן. "אתה זוכר את מה
שאמרת לי על הפטמות והקוד של אלוהים?"
אבא הרים את העיניים שלו מהעיתון. המשקפיים שלו היו מונחים על
קצה האף, והעיניים שלו מאחוריהם נראו גדולות ומעט עמומות.
"אמרתי הרבה שטויות בחיים שלי, יונתן. אתה צריך להיות יותר
ספציפי. הבאתי לך שקית של שסקים מהעץ של השכן, קח, זה במטבח."
"לא, ברצינות," התיישבתי מולו על השרפרף העגול. "היום בעבודה
ניקיתי מערכת ישנה. מצאתי שם משתנים שלמים שלא עושים כלום כבר
עשר שנים. אף פונקציה לא קוראת להם, אבל אם אתה מוחק אותם, כל
המערכת קורסת כי יש איזה קשר סמוי שאף אחד לא תיעד. וחשבתי על
מה שאמרת אז על הגוף שלנו."
אבא חייך, חיוך עייף שחשף שיניים שכבר ראו יותר מדי קפה טורקי
ופחות מדי רופאי שיניים. "נו, ואתה רואה? צדקתי. אלוהים הוא לא
מהנדס של קוואלקום. הוא ארכיטקט של פעם. הוא עובד בשיטה של 'אל
תיגע במה שעובד'. אם הגבר הולך, נושם, אוכל חומוס ומצליח לא
למות עד גיל שלושים כדי להביא עוד ילדים, אז מה אכפת לו שיש לו
שני כפתורים מיותרים על החזה? זה לא עולה לו כסף באחסון."
"אבל זה משגע אותי," אמרתי, והרגשתי איך הלחץ של המשרד, זה
שיושב לי תמיד בין הכתפיים כמו גוש מלט, מתחיל לזחול החוצה דרך
המילים. "למה לא לעשות את זה מושלם? למה להשאיר קצוות פרומים?
אם המערכת האבולוציונית כל כך חכמה, היא הייתה צריכה להעלים את
זה מזמן. אצל נשים יש לזה לפחות הצדקה, הן צריכות את זה בשביל
להאכיל תינוקות, זה הגיוני, זה פונקציונלי. אצלנו הגברים זה
סתם... קישוט זול. מודל בסיסי שלא שודרג. בעצם, אם חושבים על
זה, גם גברים צריכים את זה, רק שהם צריכים את של הנשים. ככה
שזה עדיין פונקציונלי, פשוט אצל הצד הלא נכון של המערכת."
אבא הניח את העיתון על הברכיים שלו. הוא הסתכל עליי ארוכות,
והמבט שלו נהיה פתאום פחות משועשע ויותר כבד, המבט שהוא היה
שומר לימים שבהם הייתי חוזר הביתה עם תעודה עם ציונים נמוכים
או אחרי שחברה שלי הראשונה, ענת, עזבה אותי בשביל בחור שידע
לנגן על גיטרה אקוסטית אקורדים של מאיר אריאל.
"יונתן," הוא אמר בקול הנמוך שלו. "אתה מחפש שלמות במקום הלא
נכון. השלמות היא האויב של החיים. אם היית מעצב גבר בצורה
פונקציונלית לחלוטין, הוא היה נראה כמו קופסת מתכת עם שתי
ידיים ומערכת עיכול יעילה. הוא לא היה צריך שיער על הראש, כי
זה סתם אוסף לכלוך. הוא לא היה צריך גבות, הוא היה מקבל פס
פלסטיק שיעצור את הזיעה. והוא בטח לא היה צריך רגשות, כי רגשות
זה הבאג הכי גדול במערכת. זה תופס חצי מהמעבד ומריץ לולאות
אינסופיות של חרטה וגעגוע שרק תוקעות את המחשב."
הוא קם מהכורסה שלו בקושי, הברכיים שלו עשו קול של קנאק קטן.
הוא הלך למטבח וחזר אחרי דקה עם צלחת קטנה ועליה ארבעה שסקים
צהובים, מבריקים, עם כתמים חומים קטנים של בשלות יתר.
"תאכל," הוא אמר והושיט לי אחד. "הגרעינים גדולים, אבל הפרי
מתוק."
לקחתי את השסק וקלפתי את הקליפה הדקה באצבעותיי. המיץ המתוק
נזל לי על היד, בדיוק על קו החיים של כף היד, ועשה אותה
דביקה.
"הפטמות האלה," המשיך אבא וישב חזרה, אנחה קטנה נפלטה לו
מהחזה, "הן לא באג, יונתן. הן תזכורת. הן אומרות לך שאתה עשוי
מאותו החומר שממנו עשויה אמא שלך, וממנו עשויה הבחורה שאתה
רואה ברחוב, וממנו עשוי כל אדם אחר בעולם. לפני שהכרומוזומים
שלך החליטו לסגור את הבסטה ולהגיד 'אוקיי, הבחור הזה הולך
להיות זכר עם נטייה לקרחת ובעיות גב', היית פתוח להכל. היית
פשוט פוטנציאל של בן אדם. הפטמות הן החלון הקטן שהושאר פתוח
לזמן שבו הכל עוד היה אפשרי."
חשבתי על זה בזמן שלעסתי את הבשר הרך של השסק וירקתי את שלושת
הגרעינים החומים והחלקים לתוך היד שלי. חשבתי על המערכות
בעבודה, על הגרמנים שרוצים לנקות את בסיס הנתונים כדי שהכל
יהיה יעיל, מהיר, נקי, בלי שאריות של חברות קטנות שהיו פעם
משפחתיות וקנו קרמיקה מאנשים עם שמות כמו חסון או אבוטבול.
הגרמנים ימחקו את כל משתני הרפאים האלה, והמערכת תעבוד מהר
יותר בסיבוב שלוש מאות שישים מעלות, אבל אף אחד כבר לא ידע איך
היא הגיעה לשם, מי כתב את השורה הראשונה, ומה היה הריח של
המחסן הראשון ביפו לפני שהפך לאולם תצוגה מבריק עם רצפת
אפוקסי.
"אתה יודע," אמרתי לאבא, "לפעמים אני מרגיש שאני בעצמי שארית
קוד. כאילו העולם עבר למערכת הפעלה חדשה, כזו שבה כולם יודעים
בדיוק מה הם רוצים, כולם ממותגים, כולם עושים אופטימיזציה
לחיים שלהם באינסטגרם או בלינקדאין, ואני עדיין תקוע עם המודל
הבסיסי, עם המשבצות של מס הכנסה של פעם."
אבא הסתכל עליי, והפעם החיוך שלו היה רך לגמרי. הוא שלח יד
עבה, יד של אדם שעבד קשה כל החיים שלו, וטפח לי על הכתף.
הטפיחה שלו הייתה חזקה, מהסוג שמחזיר לך את האוויר לריאות
ומזכיר לך שיש לך גוף, שיש לך משקל בעולם.
"שיהיה ככה, יונתן," הוא אמר. "אל תיתן להם למחוק לך את השורות
המוערות. הבאגים הקטנים האלה, השאריות של התוכניות הישנות, זה
בדיוק המקום שבו האנושיות שלך מתחבאת. מישהו שהוא יעיל בציצים
הוא לא בן אדם, הוא מכונת כביסה עם דירוג אנרגטי A  ואתה, תודה
לאל, לא מכונת כביסה. אתה הבן שלי, ויש לך בדיוק את אותן
הטעויות בקוד שיש לי. וזה, אם אתה שואל אותי, הפיצ'ר הכי טוב
שיכולנו לבקש."
השמש בחוץ התחילה לרדת מאחורי הבניינים של גבעתיים, יוצרת
צללים ארוכים וזהובים על הדשא הקטן של הגינה שלו. ישבנו שם
בשתיקה, הריח של השסק המתוק התערבב עם הריח של האדמה הלחה
שאיזה שכן בדיוק השקה, ולי, יונתן, הרגליים הרגישו פתאום קלות
יותר, כאילו מישהו שחרר את הרצועה ההדוקה של החששות שלי,
והשאיר אותי לשבת שם בתוך הערב, פשוט מודל בסיסי, לא גמור, אבל
פתוח לחלוטין לכל מה שיבוא.