את הזמרת והראפרית (ועוד כמה תפקידים שאין לנו זמן לדון בהם)
נוגה ארז הכרתי בזכות המולטי טאלנט (וגם נגר) ברנארד שהראה לי
אותה בפלאפון שלו. היא שבתה את לבי, גם בזכות הקצביות שלה, גם
בזכות הנושאים החשובים שבהם היא עוסקת וגם בזכות... חוש הסטייל
שלה, מותר לכתוב את זה?

בפרומו לסרט הדוקו החדש עליה, ראיתי אותה בבגדי התעמלות
שחושפים חלקים ממנה שלא ראיתי עד עכשיו... אבל בתור ראפרית,
היא בחרה להציג על הבמה בתלבושת שמכסה הכול עד הצוואר ופרקי
הידיים. לפי הדוקו, היא מושכת בטרוף. אבל כאמנית היא החליטה
להציג מפגן של כוח ולא של מיניות. היא מזכירה לי את הבחירה של
מרב מיכאלי, שרצתה שיפרשו אותה לפי המסרים שלה ולא לפי היותה
אישה.

ההבדל היחידי הוא, שנוגה לא מתלבשת בחולצות שחורות ולא
מחמיאות, אלא מראה קמצוץ מהנשיות שלה בהדפסים של צורות על גבי
החליפה הבהירה שלה. כי לנשים יש בכל זאת איזה שהוא צורך להיות
מקושטות יותר, גם אם מדובר בהסללה מהילדות...

ונסיים בתרגום שלי לשיר שלה, "End of the Road":

לא אדע לעולם באמת מה קורה בסופה
של הדרך המתפתלת והארוכה
לא אדע לעולם (כל אחד מנחש, כן, אבל...)
נשמתי כאש!!!
קרבותיי לא תמו עוד!!!