יש דברים עצובים.
על טיילת מהבילה בצפון הארץ
כשהגלידה בטעם ריבת חלב נמסה לך על הציפורן של האגודל,
ונזכרת שאת צריכה לחדש את הג'ל כי הפרנץ' כבר מתחיל להתקלף,
סוף סוף הבנת את זה.

מה יותר מפחיד,
גלידה נמסה,
גוף הפוך,
סוף החיים
או מוות?

מעניין אם את זוכרת;
היית חנוקה בין אנשים וקולות רועשים מידי,
עטופה במגע שרירי ושעיר.
השפתיים הדקיקות שלך,
שמאז ומעולם סירבת למלא בשקרים נפוחים,
היו צבועות חלקית בגלוס זול מהפארם שבשכונה.
יד גברית ומחוספסת מידי הידקה את האחיזה בכתף השברירית, החשופה
שלך,
שרועדת מפחד
או מקור
או אולי משתיהם,
ומעל הגלידה שנמסה בינתיים על שאר היד המצולקת שלך
ריחף עשן חריף שהשתלשל מסיגריה אלקטרונית,
שמן הסתם אוחזת אותה היד המחוספסת התאומה.
המתוק והחריף הזה עושה לך בחילה,
אני יודעת.
הברונכוספיזם התעורר
אחרי ימים של שקט,
בטח מאותת לך שהגעת אל הקצה.


השסע העמוק מידי בחצאית שקנית ביום מאושר אחד עם החברה שמולך
פתאום הרגיש לך פולשני מידי.
הדביק ביד טפטף על הנעליים שקנית ביום הזוי אחר,
עם איזו הזויה אחרת,
אבל את בטח רק הרגשת שיצאת ממקלחת קפואה,
ומישהו לקח לך את המגבת.
מעניין אותי אם את זוכרת.
היד המחוספסת הנ"ל כבר מזמן לא אחזה בכתף השברירית שלך.
בלי ששמת לב כובד היד ירד מטה,
מהעורף אל אורך עמוד השדרה,
שורט כל חוליה,
דרומה ודרומה.
עד מילימטר מלנשוק לשסע הארור ההוא.
עד קילומטר של פחד מלהיכנס עמוק מידי.


כמו כל החיים שלך התכווצו למרחק האדיר הזה,
הפעם הרגשת שהנפילה מקצה הצוק אולי קרובה מתמיד.
כנראה האינסטינקט היה חד מידי,
כי התנועה המהירה שעשית שיתקה את היד לרגע.


אבל את ההמשך את בטח כבר לא יכולה לזכור.


כשאני הגעתי לשם,
פגשתי בשלולית של גלידת ריבת חלב
באמצעה עומד הפוך גביע שהספיק להתרכך.
זה כנראה נפל לך בדרך,
אבל את זה את בטח כבר לא זוכרת.


כשהמשטרה הגיעה לדירה שנמצאת מאה ועשרים מטר משם,
היא פגשה בשלולית של דם
באמצעה זרוקה גופה
הפוכה
ולב שכבר לא יספיק
להתרכך.


אבל את זה,
את זה את כבר בטח לא זוכרת.