המכשיר קשר של המשמר האזרחי היה עושה קולות של טיגון עמוק,
פיצפוץ קטן, סריקה של תדרים, ואז שרשרת של רעש לבן הומוגני
ונטול מקצב.
בחצות הלילה, כששכונת בית הכרם כבר כבשה את עצמה תחת שמיכה של
שקט, כתמי תאורת רחוב צהובה וריח חריף של אורנים, מחמוד היה
פורס את הלבד הירוק על מכסה המנוע של הניידת.
ללבד הירוק הייתה פינה אחת שרופה מסיגריה. מחמוד אמר שזה משהו
שהוא ירש מאבא שלו, שהיה משחק קראם בעיר העתיקה בשנות השבעים
ומעשן מונטה קריסטו, אבל כולנו ידענו שהוא קנה את זה באיקאה
באזור של העודפים בנתניה, איפה שמוכרים שטיחים עם פגמים קטנים
שאף אחד לא שם לב אליהם מלבד אנשים שיש להם יותר מדי זמן פנוי.
בכל מקרה, הניידת חנתה בחלק האחורי של המרכז המסחרי, בדיוק
איפה שהזרקור של המאפייה מכה בעיניים וגורם לכל האזור להיראות
כמו סט של סרט בילוש זול.
"בוקר?" אמר ואסים, וחילק את הקלפים על הלבד הירוק בתנועה
יחידה, מדויקת של דילר.
"פוקר, ואסים. פוקר," אמר סופיאן. הוא אפילו לא הרים את
העיניים מהכוס החד-פעמית שבה הוא ניסה לסחוט את הטיפה האחרונה
של הקפה השחור עם הל. "עם פ'. כמו פיל. כמו פריז. כמה פעמים
צריך להסביר לך? פוקר זה משחק של אצילים, של אנשים שיושבים
בטורנירים בווגאס עם משקפי שמש בתוך אולם ממוזג. בוקר זה מה
שאמא שלך אומרת כשהיא קמה בחמש בבוקר לחלוב עיזים."
"מה פריז עכשיו," ואסים ירק קליפה של גרעין שחור לתוך החושך.
"בפריז עושים משמר אזרחי? בפריז יש חטיפה של ארגזים מאחורי
השופרסל? תפסיק לבלבל את המוח, סופיאן. פה זה בית הכרם. פה זה
בוקר. ואם אתה לא שם עשרים שקל בקופה, אתה בחוץ, ואני לוקח את
הבליינד."
המשימה הרשמית שלנו הייתה "להפגין נוכחות". זה מה שרפ"ק שפירא
אמר לנו בשיחת התדרוך ביום שישי בערב, בתחנה האזורית בציון
המלכה. שפירא אכל בורקס תפוח אדמה ענק מעל המפה המשובצת של
הגזרה, ופירורים נפלו לו על המדים כמו שלג. הוא הסתכל עלינו
בעיניים של אדם שראה כבר הכל, מפריצות לעסקים ועד חתולים
שנתקעו על כבלים של חברת חשמל, ואמר שאנחנו השגרירים של
הדו-קיום. הוא אמר שהתושבים פה צריכים להרגיש בטוחים, שהם
צריכים לדעת שיש מי שמסייר ברחובות בזמן שהם ישנים את השינה של
ימי שישי, ושאם אנחנו רואים משהו חשוד, אבל ממש חשוד, לא סתם
מישהו שהולך לאט או מסתכל על הפרחים, פשוט לקרוא בקשר ולחכות
לניידת סיור של הקבע.
שפירא לא ידע ששגרירים של דו-קיום צריכים בעיקר יד טובה בסטריט
פלאש כדי לשרוד את המשמרת של שלוש לפנות בוקר. הוא גם לא ידע
שהסירנה של הניידת שלנו הפסיקה לעבוד עוד בימי האינתיפאדה
השנייה, וכשאנחנו לוחצים על הלחצן של החירום, יוצא ממנה רק קול
רפה.
היינו צוות מוזר. מחמוד היה קבלן שיפוצים ביום, אדם שיכול
להסתכל על קיר גבס ולדעת בדיוק כמה מסמרים יש בתוכו, אבל בלילה
הוא היה הופך לטקטיקן של הקבוצה. סופיאן עבד במחשבים, אחד כזה
שקורא ספרים בעמידה בתחנות אוטובוס ומתווכח על דקדוק עברי
ואנליזה של שפות. ואסים, לעומת זאת, ניהל חנות לחלקי חילוף
לרכב בענתא. הוא אמר שקלפים זה לא הימורים, זה ספורט של זיהוי
תנועות עיניים, ואם אתה יודע מתי אדם מזיז את הגבה השמאלית
שלו, אתה לא צריך לעבוד יום אחד בחיים שלך.
בשתיים וחצי עברה קשישה. היא צעדה לאט מאוד, נשענת על הליכון
מתכת שגלגליו הקדמיים חרקו בכל סיבוב, ואחריה נגרר כלב שורטי,
חום, שעין אחת שלו הייתה עצומה. היא נעצרה בדיוק ליד הפנס
הקדמי השמאלי של הניידת, הסתכלה על הווסטים הצהובים והזוהרים
שלנו, שהיו גדולים עלינו בשתי מידות ונראו כמו שמיכות חירום,
על הז'טונים הצבעוניים מפלסטיק שקנינו בחנות של "הכל בשקל"
בשייח' ג'ראח, ואז על מחמוד, שהחזיק ביד זוג נסיכים וזוג ששיות
וניסה לשמור על פנים של בטון יצוק.
"זה בטוח פה?" היא שאלה. הקול שלה היה יבש.
"סופר בטוח, חאלה," מחמוד חייך את החיוך הרשמי שלו. זה החיוך
שהוא שומר לשוטרי תנועה כשהם עוצרים אותו על איתות מקולקל,
ולזקנות ששואלות איפה התחנה של קו 14. "אפילו החתולים פה
מפחדים לעשות רעש בלילה. אנחנו שומרים. אין מה לדאוג."
"אתם מהמשטרה?" היא צמצמה עיניים דרך המשקפיים העבים שלה,
שנראו כמו תחתית של בקבוק עראק.
"אנחנו יותר טובים," ואסים אמר, וערבב את הקלפים ביד אחת
בתנועה מהירה מדי, כמו דילר בטורניר לא חוקי. "אנחנו מתנדבים.
המשטרה באה רק אחרי שקורה משהו, כשכבר צריך למלא טפסים. אנחנו
פה לפני. אם מישהו בא לפרוץ לך לבית, חאלה, אנחנו לא רושמים
דוח. אנחנו פשוט לוקחים לו את הבלוף."
היא הסתכלה על הקלפים שהיו פרוסים על הלבד הירוק, הסתכלה על
האקדח מפלסטיק שבלט למחמוד מהפלאקארד, אקדח צעצוע שהוא לקח
מהאחיין שלו כדי להיראות יותר מרשים מול החב'רה של המשמר
האזרחי, ואז אמרה: "אם יש לך נסיך, חביבי, תעלה. ואסים תמיד
מבלף כשהוא מסתכל ימינה."
והיא המשיכה ללכת. הכלב הלך אחריה, גורר את הרגל האחורית שלו
על המדרכה במקצב אחיד.
נשארנו שלושתינו המומים. השקט של בית הכרם חזר לחנוק את הרחוב,
רק הצרצרים של גינת שרתוף המשיכו לצרוח בחושך. מחמוד הסתכל על
הקלפים שלו, ואז הסתכל על ואסים. ואסים באמת הסתכל ימינה,
לכיוון הפחים הירוקים של המאפייה.
"מי זאת?" סופיאן לחש, כאילו הוא מפחד שהיא תחזור ותיקח לו את
הכסף.
"גברת גולדשטיין ממיקוד 4," ואסים אמר, והפנים שלו נהיו
רציניות וכהות פתאום. "שבוע שעבר היא הפסידה לי חצי קופסת
בקלאווה של ג'עפר בסיבוב של אומהה. היא מסוכנת. היא קוראת
אנשים כמו שורות בעיתון של יום שישי."
בשלוש ושלוש רבעים, בדיוק כשמחמוד התחיל לחלוק סיבוב חדש של
טקסס הולדם, הקשר צרח. זה היה קול חורק של מוקדנית צעירה,
שכנראה שתתה יותר מדי קפה שחור בתחנה במגרש הרוסים. היא דיווחה
על "דמות חשודה עם כובע גרב שחור" שנראתה זוחלת בין החצרות
ברחוב החלוץ, ליד הבית של הפרופסור.
שמנו את הז'טונים בכיסים של הווסטים הצהובים, הדלקנו את
הצ'קלקה הכחולה על הגג, זו שמסתובבת לאט ומתקתקת כמו שעון
מעורר מקולקל, וזחלנו עם הניידת במהירות של עשר קילומטר לשעה
במעלה הרחוב התלול.
כשרוצים למצוא דמות חשודה בבית הכרם בשלוש לפנות בוקר, בדרך
כלל מוצאים פח זבל שהרוח ההררית הפכה, או ספסל עץ ישן שמישהו
השאיר עליו מעיל, או חתול שנתקע בשיח של יסמין ומנסה לצאת.
המקום הזה כל כך שקט עד שאפשר לשמוע את המקררים של התושבים
נכנסים לפעולה באמצע הלילה.
אבל הפעם זה היה אמיתי.
בדיוק מתחת ענף ענקי של עץ פיקוס, ליד מאזדה 3 כסופה ששתי
צלחות הנוי שלה היו חסרות, עמד בחור צעיר. היה לו מעיל ניילון
שחור נפוח וכובע גרב משוך עמוק עד הגבות, והוא החזיק ביד סרגל
מתכת ארוך וניסה לדחוף אותו בין החלון לבין הגומי של הדלת
הקדמית.
יצאנו מהאוטו לאט. הווסטים הצהובים שלנו זרחו בחושך של הרחוב
כמו שלושה רמזורים שקפאו על חצי דרך.
"ערב טוב, חביבי," מחמוד אמר ברוגע, ושילב את הידיים על הבטן.
הבחור קפץ באוויר כאילו חטף מכת חשמל. הוא הסתובב אלינו
במהירות, והסרגל נפל לו מהיד והקיש על האספלט הרטוב מטל. הוא
הסתכל על מחמוד, הסתכל על סופיאן, ואז על ואסים. ראו בעיניים
שלו, שהיו מורחבות לחלוטין מרוב פחד, שהוא מנסה להרכיב את
הפיזיונומיה של הסיטואציה, שלושה ערבים חסונים, עם ז'קטים
זוהרים של משטרת ישראל, עומדים מולו באמצע שכונה יהודית שקטה
בשלוש וחצי לפנות בוקר, ואף אחד מהם לא שולף אקדח, לא צועק,
ולא מבקש תעודת זהות.
"מה... מה אתם עושים פה?" הבחור גמגם. הקול שלו נשבר באמצע,
כמו של נער בגיל ההתבגרות.
"אנחנו פה כדי לשמור עליך," ואסים אמר, והוציא את חפיסת הקלפים
האדומה מהכיס של הווסט. "וגם לשאול אותך אם אתה מבין בבוקר."
"מה?" הבחור מצמץ. "מה זה בוקר?"
"פוקר," סופיאן נאנח, והרים את ידו לאות ייאוש. "הוא מתכוון
לפוקר. ככה הוא אומר את זה. הוא לא למד לבטא פ'. אל תשים לב
אליו, יש לו בעיה בלשון מאז שהוא היה ילד בכפר."
"אני... אני רק ניסיתי לפתוח את האוטו של אחותי," הבחור שיקר.
הידיים שלו רעדו בכיסים של המעיל, והאישונים שלו רצו שמאלה
וימינה כמו כדור במשחק פינבול מקולקל. "היא שכחה את המפתחות
בפנים, והיא צריכה לנסוע בבוקר לבית חולים. היא אחות. במד"א."
"אחותך נוהגת במאזדה עם סרגל מתכת מיוחד של מוסכים?" מחמוד
שאל, וצעד צעד אחד קדימה. "תשמע, זה מעניין מאוד. אצלנו בכפר,
כשאחות שוכחת מפתחות, היא קוראת למנעולן. אבל בסדר, נגיד
שאנחנו מאמינים לך. המצב עכשיו הוא ככה, חביבי: או שאתה מחכה
פה איתנו עשרים דקות עד שתבוא ניידת אמתית, עם שוטרים אמיתיים
מתחנת מוריה, וסירנה שתרעיש לכל הרחוב ותעיר את גברת
גולדשטיין, או שאתה יושב איתנו על המכסה מנוע, שם חמישים שקל
על השולחן, ומראה לנו אם יש לך אומץ."
הגנב הסתכל על המאזדה, הסתכל על הניידת עם הצ'קלקה המקרטעת,
ואז הסתכל עמוק לתוך העיניים של מחמוד.
"חמישים שקל?" הוא שאל בקול נמוך.
"חמישים," אמר ואסים, והתחיל לערבב את הקלפים ברעש חזק. "ונראה
אם אתה מבלף טוב כמו שאתה פורץ. כי לפרוץ מאזדה 3 זה לא חוכמה,
כל ילד בענאתא עושה את זה בעשר שניות עם קולב של ארונות."
מורדי הצטרף אלינו, או שזה לפחות השם שהציג. הוא סיפר שהוא
חייב שבע מאות שקל לשוק האפור בגלל הימורים על משחקים בליגה
הלאומית בכדורגל, משהו שקשור למשחק של הפועל מרמורק נגד אום
אל-פחם.
פרסנו את הלבד הירוק מחדש על המכסה מנוע של הניידת, ממש מתחת
לעץ הפיקוס. החושך היה סמיך, והאור הצהוב של הפנס רחוב החזיר
השתקפות מוזרה על הווסטים הצהובים שלנו. מורדי הוציא מהכיס שטר
של חמישים שקל מקומט לחלוטין, שים אותו על הלוח, והסתכל עלינו
בראייה של נידון למוות שקיבל עוד חצי שעה לחיות.
"קלף ראשון," ואסים אמר וחילק.
סופיאן קיבל שבע ושמונה תלתן. מחמוד קיבל זוג אסים. מורדי
הסתכל על הקלפים שלו, והידיים שלו רעדו קלות.
"אתם באמת מתנדבים?" מורדי שאל בזמן שוואסים פתח את הפלופ,
תשע, עשר, ומלך.
"מתנדבים ברישוי," מחמוד אמר. "כל יום שישי. שמונה בערב עד
ארבע בבוקר. אנחנו עושים סיורים, בודקים מקלטים, מגרשים נערים
ששותים בירה בגינות, ומשחקים בוקר."
"פוקר," תיקן סופיאן בייאוש.
"מה זה משנה," אמר מחמוד. "העיקר שבסוף הלילה הרחוב שקט."
סופיאן הסתכל על הלוח. היה לו רצף פתוח. הוא שם עוד עשרים שקל.
מורדי השווה. מחמוד העלה לחמישים.
"אתה מבלף," מורדי אמר למחמוד, והסתכל עליו בעיניים צמצומות.
"אין לך כלום. אתה מנסה להפחיד אותי כי אני גנב."
"חביבי," מחמוד אמר בנחת, והדליק סיגריה מרלבורו אדום. "אני
קבלן שיפוצים. אני רואה קירות, אני יודע אם הם יחזיקו מעמד או
יתרסקו בעוד שנה. הפנים שלך מראות לי שהפרצוף שלך לא שלם.
עכשיו תגיד לי, אתה משווה או שאתה הולך ברגל לקרית יובל?"
מורדי נאנח, הוציא עוד שטר של עשרים שקל, האחרון שהיה לו
בארנק, וזרק אותו למרכז הלבד.
ואסים פתח את הטארן: נסיך תלתן.
לסופיאן נהיה סטרייט פלאש. הוא אפילו לא זז. הוא פשוט הסתכל על
ההר של ירושלים מרחוק, איפה שהאורות של גבעת רם התחילו להתערבב
עם השחר.
"אני אול-אין," מורדי אמר, וזקף את גבו.
"אין לך כסף, מורדי," סופיאן אמר ברוך.
"אני שם את השעון," מורדי הוריד שעון קאסיו מוזהב שהיה שרוט
כולו. "זה משהו שקיבלתי בבר מצווה. הוא שווה מאתיים שקל.
לפחות."
"אנחנו לא לוקחים שעונים של בר מצווה," מחמוד אמר. "אנחנו משמר
אזרחי, לא משכון. תביא את הסרגל מתכת."
מורדי הסתכל על הסרגל שהיה מוטל על האספלט. "הסרגל?"
"כן," אמר ואסים. "הסרגל שווה עשרים שקל. ואנחנו משווים."
סופיאן חשף את הקלפים שלו: סטרייט פלאש.
מורדי הסתכל על הלבד הירוק, הסתכל על הקלפים, ואז שמט את הראש
על המכסה מנוע של הניידת.
"אפילו לא הייתה לי הזדמנות," הוא מלמל.
"בבוקר אין הזדמנויות, מורדי," ואסים אמר ואסף את הכסף ואת
הסרגל. "יש רק קלפים ויש רק אומץ. ואתה, אין לך לא זה ולא זה.
אבל יש לך מזל שאנחנו המשמר האזרחי ולא המשטרה, כי המשטרה
הייתה לוקחת אותך לתחנה, ושם אין קפה."
עשר דקות אחר כך, הרחוב היה שקט לחלוטין. מורדי ישב על הפגוש
הקדמי של הניידת, מעיל הניילון שלו היה פתוח, והוא צפה בייאוש
בסופיאן שסידר את השטרות בצרור מסודר.
"אתם לא נורמלים," מורדי אמר, והרים את הידיים למעלה לכיוון
השמים שהתחילו להכחיל מעל ההרים. "נשבע לכם שאני לא מבין את
העיר הזאת יותר. אתם משמר אזרחי או קזינו נייד? אם אני מספר את
זה לחבר'ה שלי בקריה, אף אחד לא מאמין לי. הם יחשבו שאני משוגע
לחלוטין."
"אנחנו הדו-קיום, מורדי," מחמוד אמר, ואסף את הקלפים מהלבד
הירוק בתנועה איטית וזהירה, כדי לא לקרוע את הפינה השרופה.
"ובדו-קיום, מי שמנסה לגנוב מאזדה 3 בבית הכרם, משלם אצל
סופיאן. יאללה, קום, לך הביתה ברגל. זה טוב ללב, עושה סיבולת.
ואם מחר אנחנו רואים אותך פה שוב במרכז המסחרי, תביא מאה שקל.
שנרגיש שאתה רציני, לא סתם חובבן שמנסה את המזל שלו."
מורדי קם, סידר את כובע הגרב שלו, והתחיל ללכת במורד הרחוב.
אחרי עשרה צעדים הוא הסתובב, הסתכל עלינו שוב, נענע את הראש
בתימהון, ונעלם בתוך החושך המתפוגג של סמטת הגינה.
כשחזרנו לתחנה בשש בבוקר, השמש כבר התחילה לעלות מעל ההרים של
מעלה אדומים והציפה את המגרש באור אדמדם וקר.
רפ"ק שפירא עמד ליד המכונה של הקפה השחור, עם כוס זכוכית קטנה
וסיגריה כבויה בפה. הוא הסתכל עלינו, נשען על המשקוף של הדלת,
ושאל: "נו, חבר'ה? היה משהו מיוחד הלילה בגזרה? משהו שצריך
לדווח עליו ביומן האירועים של התחנה?"
מחמוד הסתכל על ואסים, ואסים הסתכל על סופיאן. מחמוד הזיז מעט
את הווסט הצהוב שהיה ישר ומתוח על החזה שלו, טפח על הכיס שבו
היה מונח הסרגל של מורדי, ואמר בקול רגוע וממלכתי,
"שקט גמור, המפקד. הרחובות היו נקיים. רק כמה בלופים קטנים
בפינה של החלוץ, אבל נטרלנו אותם על המקום. התושבים ישנים
בשקט."