בקומה השנייה של בניין רכבת, שנראה כמו קוביית דומינו שמישהו
שכח להפיל, גרו תמר ורוני. תמר בילתה את ימיה בהקלדה של
כתוביות לטלנובלות טורקיות. היה לה לב זהב וגם מינוס קבוע
בעו"ש. לפני עשר שנים, קובי, האקס שלה, נסע לברלין לפתוח
חומוסייה טבעונית ושכח לחזור. מאז תמר בעיקר תרגמה בכי של זרים
מטורקית לעברית.
רוני, הבת שלה, בת חמש-עשרה ושונאת הכול ואת כולם. את הסלון,
את החום, את החול שמכסה את המכוניות, ואת העובדה שהיא תקועה
פה. הדבר היחיד שהיא באמת רצתה זה קורקינט חשמלי, כדי שתוכל
לרחף מעל המדרכות השבורות של העיר ולהרגיש, אפילו קצת, כמו
מישהי שיש לה לאן לנסוע. תמר ניסתה תמיד לחייך אליה, וזה רק
עצבן את רוני יותר.

ביום שלישי אחד באוגוסט, כשהמזגן דפק וחרחר כמו זקן עם כוס
קרח, שמעשן נובלס, מישהו דפק בדלת. בפתח עמד ילד בערך בגיל של
רוני. הוא לבש חולצת פולו לבנה של "טומי הילפיגר" שהייתה גדולה
עליו בשתי מידות, והזיע כמו פועל בניין.
"שלום," הוא אמר בנימוס. "אני יונתן. אני מחפש את הפודל הצרפתי
הגזעי שלי, קלוד. הוא ברח. ההורים שלי מוכנים לתת פרס של שלושת
אלפים שקל למי שמוצא אותו." הילד החזיק נייר A4 עם מספר הקולר
של קלוד, הכתובת שלו ושל קלוד, וצילום שחור לבן בשחור דהוי, של
כלב ששוכב עם הגב למצלמה צופה מחלון מרפסת אל העצים שממול.
רוני התרוממה מהספה ישר לפנטהאוז. שלושת אלפים שקל. זה קורקינט
מספיק עם עודף לקסדה ותיק. "אנחנו נמצא אותו," היא אמרה, ודחפה
את הרגליים לכפכפים שלה. "אמא, בואי. הולכים לחפש פודל."
תמר קמה מיד. לא בגלל שרוני אמרה, ולא בגלל הכסף, אלא בגלל
שהילד נראה כאילו הוא עומד לבכות, ותמר מעולם לא יכלה לראות
מישהו בוכה, אפילו לא בטורקית. תמר שמה את ידה על כתפו של הילד
ואמרה ״אל תדאג, אנחנו נמצא לך את קלוד״  היא לקחה את הצילום,
ונעלה את הדלת מאחוריהם.

הן הסתובבו לפחות שעתיים בחום של אוגוסט. חיפשו מאחורי הפחים
של המועצה שהיו ליד המגרש משחקים שעבר שיפוץ, וחיפשו בתוך
שיחים קוצניים ויבשים. הן קראו בקול ״קלוד״ והציצו לחדרי
מדרגות. ובדיוק כשרוני התחילה לאבד את הסבלנות, הן שמעו נביחה
צרודה מאחורי שווארמה "האחים". רוני התכופפה ושלפה משם גוש
רועד. זה לא היה פודל צרפתי. זה נראה יותר כמו סמרטוט רצפה
שעבר טראומה. הייתה לו אוזן אחת עומדת, השנייה מקופלת, ופזילה
קלה. אבל המספר על הקולר התאים.
"זה קלוד?" רוני החזיקה אותו בידיים מתוחות, רחוק מהחולצה שלה.
"הוא נראה כאילו הוא נפל לתוך מכונת כביסה על סחיטה. פאק,
העיקר שהוא שווה קורקינט חשמלי."
הן הלכו לכתובת על הצילום. רוני הלכה מהר, אבל ככל שהתקרבו היא
האטה את הקצב. הכתובת לא הובילה לשכונת ווילות. היא הובילה
לשיכון מתפורר, שבו הדשא מת מזמן.

הן דפקו על דלת עץ מתקלפת. הילד פתח. חולצת הפולו היוקרתית
נעלמה. עכשיו הוא לבש טי שירט דהויה מקייטנת "פרחי הנגב"
ומכנסיים קצרים עם סמל נייקי מתקלף.
העיניים שלו נדלקו. הוא נפל על הברכיים וחיבק את היצור המכוער,
שליקק לו את הפנים בהיסטריה. "כתם! מצאתן את כתם!"
רוני שילבה ידיים. "כתם? לא אמרת קלוד? לא אמרת פודל? צרפתי?
ומה עם השלושת אלפים שקל של ההורים שלך?" הילד התרומם. הפנים
שלו האדימו. הוא הסתכל על העצים מחלון המרפסת.
"אין לי שלושת אלפים שקל," הוא מלמל. "גם אין לי פודל צרפתי.
אמא שלי מנקה בתים. אני בא איתה לפעמים בחופש. את החולצה הלבנה
לקחתי מהילד בבית שניקינו היום."
הוא בלע רוק. "שיקרתי. כתם זה כלב רחוב שאספתי לפני שנתיים.
ידעתי שאם אני אדפוק לאנשים בדלת ואגיד שאני סתם ילד שאיבד כלב
רחוב שקוראים לו כתם, אף אחד לא ישים עליי. אנשים פותחים
עיניים רק כשזה כסף של עשירים. הייתי חייב להחזיר אותו." הוא
דחף יד לכיס והוציא חופן של מטבעות עשר אגורות, עשרה שקלים,
וכמה חצאי שקלים. "יש לי פה שתים עשרה שקל. ויש לי קלף סופרגול
של ערן זהבי."
תמר עצרה את נשימתה. היא הכירה את רוני. היא ידעה כמה הילדה
הזאת שונאת שאין לה, כמה היא רצתה את הקורקינט הזה. היא חיכתה
לתגובה העצבנית שלה.
אבל רוני סתם הסתכלה על הילד. היא ראתה איך הוא ניסה  להיות
מישהו אחר רק כדי שהעולם יתייחס אליו. היא הכירה את ההרגשה
הזאת יותר מדי טוב. רוני הוציאה אוויר מהפה, הרימה את היד
ולקחה מהיד הרועדת שלו רק מטבע אחד של עשרה שקלים.
"שלושת אלפים?" היא אמרה בקול יבש, אבל הזווית של הפה שלה זזה
קצת למעלה. "עבדו עליך, ילד. התעריף ברחוב להציל פודל צרפתי
שנראה כמו חולדה אחרי פגע וברח, הוא בדיוק עשרה שקלים. אני
הולכת לקנות בזה קרטיב. את ערן זהבי תשמור לעצמך."

כשהן הלכו חזרה לדירה, רוני קנתה בפיצוציה שליד המועצה שני
קרטיב לימון. היא הושיטה אחד לתמר. תמר הסתכלה על הבת שלה
מקלפת את העטיפה בזהירות. היא לא קנתה לה קורקינט, והן עדיין
גרו בדירה שחם בה מדי, אבל כשרוני נגסה בקרטיב הקפוא וחייכה
אליה, תמר חשבה שאולי הילדה שלה עדיין יודעת מה באמת הדברים
החשובים בחיים.