מירי נישקה את דורון ואמרה לו ללכת לקנות גבינה. דורון הניד
בראשו, ניער את מכנסיו מאבק ויצא מיד לחנות שמעבר לכביש. בדרך
צחקק, דילג וחשב על הקשר היפה שלו עם מירי. פתאום נשמעה צרחה
חדה. מירי רצה לחלון וראה שדורון נדרס. היא כיסתה לשנייה את
פניה בידיים ואז רצה כמטורפת לקחת את דורון.
כשהגיעה, הרימה אותה בידיה ונשאה אותו בשארית כוחותיה למעלה
הביתה. בבית השכיבה אותו במיטה, כיסתה אותו היטב ואמרה:
"דורון, אתה שומע אותי? זאת מירי". אחרי כחצי שעה דורון התאושש
ושאל: "מי זאת מירי?" מירי שתקה לרגע בתדהמה וקראה: "מירי,
החברה הטובה שלך!"
דורון אמר: "מה? ... ממתי יש לי חברה?" ונרדם. מירי ישבה כמה
שעות מודאגת וחשבה. אחר כך קמה והכינה לדורון תה חם. דורון כבר
היה ער. היא השקתה אותו כפית אחרי כפית, ואמרה לו: "אתה זוכר
שהיינו יושבים בגן על הספסל ומספרים בדיחות, שהיינו משחקים
קלפים בערב, שהיינו שותים יינות מעולים?" דורון שתק והביט
במירי בפליאה כשהוא מניד בראשו לשלילה. מירי בכתה.
דורון ישן שינה עמוקה. מירי פתחה את ספר הטלפונים, התיישבה
וחיפשה טלפון של עו"ס. כשמצאה מספר של עובדת סוציאלית בשם
אביבית, רצה לטלפון והתקשרה. קול עבה של אישה ענה בצד השני.
"הלו, אביבית העובדת הסוציאלית?" קראה מירי, "יש לנו פה מקרה
טראגי. החבר שלי נדרס ואיבד את זיכרונו והוא לא זוכר אותי".
"זה נורא מצער", אמרה אביבית, "ואני מזדהה אתך בכל לבי".
הם קבעו פגישה ולמחרת כבר הגיעה אביבית. היא ניגשה לדורון
ואמרה לו: "איך נדרסת? תיזכר ברגעים האחרונים שהיו לך לפני
שהמכונית דרסה אותך. מה הרגשת, היה מפחיד? איפה כאב לך?"
כך הייתה כל יום אביבית יושבת ליד דורון ששכב על מיטתו, ומנסה
להרגיעו ולהחזיר את זיכרונו. דורון היה מסתכל באביבית ורואה
כמה היא חמודה ויפה, והיה מחייך ואומר לה כל הזמן שהיא נראית
כל כך חמודה ומתוקה. אביבית לא יכלה להסתיר את העובדה שזה
החמיא לה, אבל כל פעם הסמיקה ואמרה לו שהיא רק עובדת סוציאלית
ואינה ראויה למחמאות. בתגובה היה דורון מחייך. יום אחד לפני
שנרדם, שאל דורון את אביבית אם היא מסכימה לתת לו נשיקת לילה
טוב. אביבית נתנה לדורון נשיקה ארוכה, ודורון חיבק אותה
בצוואר. מירי פרצה בבכי דומם ורצה לאוטובוס. שם אמרה לנהג לקחת
אותה לים. טוב לבלות, אמר לה הנהג. היא שתקה והמשיכה להסתכל
קדימה במתח. כשהגיעו לים, התחילה לרוץ לעבר המים כדי להטביע את
עצמה. אז שמעה קול דק מנסר מאחוריה. היא הסתכלה וראתה דייג עם
חכה ביד, שכל בגדיו קרועים. "את יכולה לעזור לי?" התחנן הדייג,
"אני עני. אין לי פרוטה".
"בוודאי!" קראה מירי. היא רצה אל הדייג נלהבת ונפעמת ורשמה לו
צ'ק של תשע מאות אלף שקל, כמעט בלי לעצור להסתכל מה היא עושה.
רק חשבה שסוף סוף הגשימה את חייה במעשה טוב, ואינה צריכה
להתאבד. הדייג חייך בתודה ונעלם. אז הבינה מירי, שהיא רוששה את
עצמה. היא ניגשה לבנק לבדוק מה קרה עם החשבון שלה, ואכן כל
הכסף נעלם.
פניה השחירו ברגע. היא נפלה כבדה על סלע, טמנה את סנטרה בידה
ושאלה את עצמה במשך שעות: מה לעשות? מה לעשות? אז הרימה את
מבטה כמו כדי למצוא פתרון, וראתה איש עובר ולו גוף חטוב למופת.
היא רצה אליו ואמרה לו שאם ישלם לה חמישים אלף שקל, היא מבטיחה
לשכב אתו ולפנק אותו. האיש התנפל עליה בחיבוק, והם רצו לביתו
וקפצו על המיטה כמטורפים. אחר כך רשם לה צ'ק, והיא הפקידה אותו
בבנק. כך כל יום הייתה מזמינה לקוח אחר ומפנקת אותו ככל
יכולתה. ריח של גוף גברים דבק בה ונשאר בה במשך כל הימים
והלילות.
מירי נשארה לבד, הסמיקה כמו אחרי עבודה שחורה וקשה, ובכתה.
חשבה שהיא מוכרחה להפסיק. אז הופיעו במחשבתה רעיונות של ספר
תנ"ך, תפילות, צניעות והתנזרות. היא הלכה בצעדים איטיים וכבדים
אל המנזר, נכנסה אליו ונשבעה להתנזר.
במנזר היה קשה ומעייף. כל יום היו שומעים הטפה ארוכה ומתפללים
עמוקות. כשמירי קראה בספר התפילות ובתנ"ך, חשבה על רעיונות
מעניינים שאפשר לנסח במלים. עם הזמן, הייתה יושבת לבד בחדרה עם
נייר ועיפרון וכותבת שירים. יום אחד באה אם המנזר ושאלה אותה
מה היא כותבת. מירי הראתה לה את שיריה. אם המנזר קראה, ומיד
אורו פניה. היא לא הפסיקה להביט בניירות, ואחר כך קראה: "מירי,
את ממש מוכשרת! אני הולכת לתת את השירים לאנשים הראשונים
שיעברו ליד המנזר!"
מירי הסתכלה בחלון וראתה איך אם המנזר רצה בשמחה עם השירים
ומחלקת אותם לאנשים, והם קוראים בעניין ומשלמים לה. על כל
השירים הייתה החתימה של מירי. אחרי כחודש, השירים הגיעו לבית
דפוס ואח"כ התפרסמו בכל הארץ.
אם המנזר הביאה בגאווה את ספרי השירה למנזר. אור חדש הגיע
למנזר. לא רק תפילות, גם שירת חול יפה. דורון כבר הרגיש יותר
טוב. הוא קם והלך לטייל. הוא עלה לספרייה, לקח ספר שירה של
מירי וקרא. הוא התפעל מאוד וקרא בשטף מהתחלה עד הסוף. בשירים
תואר איך מירי הפכה לנזירה. דורון חשב: "מוכרחים לחלץ את האישה
המסכנה הזאת!" הוא עלה על מונית ונסע למנזר.
דורון נכנס למנזר וביקש לדבר עם מירי. מירי זיהתה אותו מיד
ויצאה לקראתו, בתקווה קלושה שהוא נזכר בה. "מירי, את מוכשרת!
את אישה מוצלחת!" אמר, "את לא צריכה להיות נזירה!"
מירי שתקה ולא הגיבה. דורון המשיך: "החיים יפים, בואי תיהני
מהם!"
מירי אמרה שהיא מיואשת מהחיים והם לא מעניינים אותה. דורון אמר
:"הייאוש נורא, הוא מהשטן. אל תיכנעי אליו. בחיים יש טבע, יופי
ואהבה".
מירי הסתכלה בדורון וחשבה כמה רגעים, כמה יפה האהבה. היא נזכרה
בימים היפים והתגעגעה. הם העלו זיכרונות ביחד. אז אחזו ידיים
ויצאו מהמנזר.
הם הגיעו לבית של דורון ומירי ועלו במדרגות, ומירי ראתה את
העובדת הסוציאלית אביבית. דורון התבייש לרגע בכך שהתאהב בעובדת
הסוציאלית, ושתק. מירי ראתה את שתיקתו והשתתקה גם היא. אז הם
התחילו לדבר מהר כולם ביחד, בשמחה ובצחוקים מתגברים. הם החליטו
לעשות מסיבה לכבוד ההצלחה.
מירי, דורון ואביבית התקשרו לאנשי מקצוע וסידרו המון סידורים
במרץ רב. הזמינו הרבה אנשים, וכל הזמן התקשרו עוד ועוד אנשים
וביקשו להצטרף לחגיגה. נקבע מקום, והחגיגה נערכה באמפי במרכז
העיר. נתלו שם דגלים, פנסים, סרטים וקישוטים, נורו זיקוקים
בחצות הלילה, ואפילו ראש העיר בעצמו בא לנאום. מאות אנשים היו
באירוע, שרו, רקדו, צחקו ופטפטו, והייתה שמחה עצומה כל הלילה.