אני עומד לי בחדר, בפינה של החדר
החדר מלא באנשים, החדר מלא ברעשים
אני צועק אל מרכז החדר, חושב מה לומר
אך ברח לי הקול, רק השקט נשאר

צופה בכולם, שומע כל רעש
רוצה לדבר אבל שוקל לקפוץ להר געש
והקול שלי אמנם נמוך, אבל חזק
איך הגעתי למקום כזה מרוחק?

והם מסתכלים עלי, במבטים כה קרים
בפינה של חדר שמפוצץ בזאבים
המבטים שלהם דוקרים,
כל העיניים מרגישות כמו מסמרים

חיפשתי גם עזרה, זעקתי וקראתי
אבל כשהושיטו לי את היד דחיתי ונשארתי
כי אני יודע שאנשים הם לא בעיות
ובשביל למצוא את האמת לא צריך ראיות

אני פשוט משונה
מפחד לא להיות כמו אחרים עד לרמה שאני השונה
אני רוצה להיות כמו כולם, להיות חסר דאגות
אבל ניסיתי כל דבר ואין כבר מה לעשות

זאת עובדה שאני מסרב בה להכיר
כשהגעתי לדלת ראיתי רק קיר
אני לא נעול בחדר, ואין פה זאבים
וכל אחד דפוק בדרך שלו, אנחנו פשוט אנשים