עם השנים פיתחתי ביטחון עצמי כאמן וכמבקר תרבות, אבל הילד
הדחוי שהייתי פעם צץ לעתים. מספיק שמישהו מאיים לפגוע באחד
האתרים שאני מתחזק, כדי שאתחיל לבכות בכי תמרורים.

באותה מידה קל מאוד להרגיע אותי. כשהדפיוצר שלי בבמה חדשה
נעלם, הדודה שלי אמרה שהיא אוהבת אותי ומיד זה היה שווה את כל
הכאב שבתיחזוק דפיוצר בלתי אמין. כשמישהו איים שגורם שלישי
ימחק אתר אחר שברשותי, הרגשתי כל כך לבד שבכיתי בלי סוף.
כשאותו גורם שלישי שילב יד מרגיעה בידי, חייכתי והבנתי שאני לא
לבד.

זה כמו בשיר, שאת מילותיו כתב עלי מוהר המנוח:
אבל את עברת ממש לידי
והייתי כולי צעקה
ובדרך לא שמת את ידך על כתפי,
לנגיעה אחת רכה.

ואת זה אנ'לא שוכח,
ועל זה אנ'לא סולח,

כשאין שום מחווה שמראה הכרה בקיומנו, אנחנו באמת לבד.
אחרי הכול, אנחנו נולדים לבד ומתים לבד. ובאמצע יש לנו מערכות
יחסים, שעוזרות (או שלא) לשכך את הכאב.