אני רוצה אותך
במקום שבו כבר אי אפשר
להעמיד פנים.
לא תחת ירח.
לא מול ים.
לא עם מוזיקה ברקע
שתעשה את הכאב יפה.
אני רוצה אותך
במטבח בשלוש לפנות בוקר,
כשאני יחפה,
כשאין לי כוח להיות אישה יפה,
כשכל מה שנשאר ממני
הוא הגוף הזה
והלב הזה
שלא למד להפסיק לחכות.
אני רוצה שתראה.
באמת תראה.
את הפחד שאני מחביאה
מאחורי הצחוק.
את הלילות שבהם אני מתעוררת
כאילו מישהו קרא לי
מהקצה השני של החיים.
את המקום בי
שעדיין מאמין
שאם אהיה מספיק טובה,
מספיק שקטה,
מספיק קלה לאהבה,
מישהו יישאר
תראה אותי.
לא אחרי שתכיר את החיוך.
אחרי שתכיר
את מה שבא מתחתיו.
אני לא צריכה שתציל אותי.
אל תבוא עם אור.
יש לי מספיק אור.
אני צריכה מישהו
שיהיה איתי בחושך.
שיישב לידי
עד שהעיניים יתרגלו.
עד שנראה
שגם שם
יש דברים זוהרים.
יש בי ילדה
שעדיין עומדת בתחנת רכבת
ומחזיקה כרטיס
למקום שלא קיים.
ואני שונאת אותה
על התקווה שלה.
ואוהבת אותה
על אותו הדבר בדיוק.
אז אם אתה שם
אל תבוא אליי כמו גבר
שמצא אישה.
בוא כמו אדם
שמצא בית
שהיה אבוד בתוכו.
אל תבטיח שתאהב אותי לנצח.
הנצח מפחיד אותי.
תגיד:
הלילה אני כאן.
להיבנות לאט,
בין שתי נשימות,
בין שתי ידיים,
בין שני אנשים
שאין להם מושג
איך עושים את זה
אבל בכל זאת
מנסים.
ואם תצליח להישאר
במקום שבו אני הכי קשה לאהבה,
שם.
בדיוק שם.
אני אתן לך
את הדבר היחיד
שמעולם לא ידעתי לתת:
את הלב שלי
בלי להשאיר
אצבע
על הידית
של הדלת. |