בלילה כבה הירח
מעל עירי.
הרחובות לבשו אבק,
הבתים עצמו עיניהם,
ואני עברתי ביניהם
כמו האחרונה שנשארה
לזכור מה היה כאן.

מצאתי את שמי
חרוט על אבן שבורה.
מתחתיה לא היה תאריך.
רק מילה אחת:
זכרי.

נשאתי עיני לשמים
ואמרתי:
ריבונו של עולם,
אם אתה שם,
למה השארת אותי
בחיים?
השמיים לא ענו.
רק ציפור שחורה
נפלה פתאום
לחיקי.

הרמתי אותה
בידי החשופות.
שלושה ימים קיוויתי
שתקום.

ביום הרביעי
חדלתי לקוות.

מאז אני הולכת במדבר
בלי לבקש מים.
הצמא אינו אויבי.

הצמא הוא העדות
שעדיין לא קברתי
את עצמי.

ארד על ברכי.
אניח את האוזן על האדמה.

אם יבוא יום
ואשמע קול קורא בשמי,
לא אענה.
כבר הייתי בגן.
כבר ראיתי את השאלה.

מה עושה אלוהים
לאדם שמסתיר
את פניו.