הרחוב של אלחנן לא נגמר בבת אחת. הוא התפוגג לאטו, כמו קוביות
סוכר בתה חם. בהתחלה נעלמו הפאשקווילים, המודעות הענקיות עם
האותיות המרובעות שצעקו על פריצות, על לוויות של צדיקים ועל
פלאפונים לא כשרים. מאה מטר אחר כך נעלמו גם הריחות: הריח של
המקווה השכונתי, ששילב כלור עם זיעה ישנה של ימי שישי, והריח
של מאפיית ויז'ניץ, שהיה הדבר הכי קרוב לגן עדן שאלחנן הכיר
עלי אדמות. במקום כל אלה, המדרכה האפורה והשבורה, זו שהיו לה
תמיד שלוליות קטנות של מים מצינורות ניקוז דולפים, הפכה למדרכת
אבנים משתלבות בצבע ורוד-בז'. אלחנן קרא לזה "הגבול עם שוויץ".
מעבר לגבול הזה, הבניינים לא היו מכוסים בתריסי פלסטיק צהבהבים
ושבורים, אלא בחלונות זכוכית ענקיים שדרכם היה אפשר לראות
סלונים שלמים . אנשים ישבו שם, בתוך המזגנים שלהם, ולא לבשו
גרביים גם כשהיה ערב.
אלחנן אהב את קו התפר הזה בערבי קיץ. בני ברק ביולי הייתה כמו
סיר לחץ שמישהו שכח על הגז. הלחות נדבקה לקפוטת המשי שלו כמו
דבק מגע, והציציות שלו הרגישו כמו חבלים רטובים. אבל כאן,
בנקודת החיבור בין רחוב השומר לרמת גן, הייתה פתאום רוח קלה.
רוח שהגיעה כנראה מהים, או מאותם מזגנים ענקיים של החילונים
שעבדו בשביל לקרר את הרחוב כולו. הוא עמד ליד עמוד תאורה, חצי
גוף בצל של הבניינים וחצי גוף מוזהב באור האחרון של השמש
השוקעת. בכיס שלו היה ספר תהילים קטן בכריכת עור כחולה, שהדפים
שלו היו נפוחים מרוב זיעה של אצבעות. אלחנן היה בן עשרים
ושתיים, אבל הרגיש לפעמים כמו בן שמונים או כמו בן חמש, תלוי
מי הסתכל עליו. בישיבה אמרו לו שיש לו "ראש למחשבה", שזה קוד
לזה שהוא נוטה לבהות בקירות במקום בגמרא. והנה, הוא בהה.
מעבר לכביש, על הדשא הקצוץ של הגינה הציבורית, הסתובבו
היצורים. אלחנן מעולם לא הבין את העניין של האנשים שגרו מעבר
לקו התפר וטיילו עם כלבים. ביידיש קראו לזה הונט, ומבחינתו של
אלחנן כלב היה יצור ששייך לקטגוריה של חיות בר, יחד עם זאבים,
דובים ותנים, או משהו שנובח מאחורי גדרות ברזל באזורי תעשייה.
אבל כאן, על הדשא, הכלבים נראו אחרת. הם לבשו סוודרים קטנים
בחורף, ובקיץ היו להם רצועות צבעוניות, והבעלים שלהם דיברו
אליהם כאילו הם למדו איתם בחברותא. "נו, שוני, תעשה פיפי,"
אמרה בחורה אחת שעמדה שם. היא לבשה מכנסיים קצרים, כל כך קצרים
שאלחנן נאלץ להסתכל על צמרת של עץ ברוש קרוב כדי לא להיכשל
במראות אסורים. אבל האוזניים שלו נשארו פתוחות. "נו, מאמי, אמא
ממהרת." אלחנן חשב על אמא שלו, חנה-לאה. היא מעולם לא קראה לו
מאמי, ומעולם לא ביקשה ממנו לעשות פיפי. היא בעיקר ביקשה ממנו
ללכת למכולת להביא חלב בתוך שקית, ולבדוק שהתאריך לא עבר.
המחשבה שכלב יכול להיות "מאמי" ושיש לו "אמא" אנושית הרעישה את
עולמו הפנימי של אלחנן.
שוני לא היה כלב רגיל. הוא היה יצור שנראה כאילו מישהו לקח
סמרטוט רצפה אפור, טבל אותו באבקת כביסה עם ריח לבנדר, והצמיד
לו ארבע רגליים קפיציות ושתי עיניים שנראו כמו כפתורים של מעיל
ישן. הוא היה "שיצו", כפי שאלחנן גילה מאוחר יותר, סוג של כלב
שאין לו שום תפקיד בעולם מלבד להיות קטן ולהתנשף. שוני הריח
משהו באוויר. החוש השישי שלו,  זיהה את הריח של אלחנן. זה לא
היה ריח רע, זה היה ריח של היסטוריה: שילוב של סבון נקי, זיעה
של לחץ, ומשהו עמוק של חומוס חם עם כמון, שאלחנן אכל שעה קודם
לכן ב"מסעדת שלמה" בפינת רחוב רבי עקיבא. הבחורה עם הקעקוע של
השפירית על הכתף, קראו לה דפנה, אבל אלחנן לא ידע את זה עדיין,
החזיקה ביד קופסת פלסטיק שמנמנה בצבע ירוק זוהר. זו הייתה
רצועה נמתחת. יש לה כפתור, וכשלוחצים עליו הרצועה נעצרת, אבל
כשמשחררים אותו, הכלב יכול ללכת עד סוף העולם, או לפחות עד בני
ברק.
שוני התקדם בצעדים מהירים, הרגליים הקטנות שלו תופפו על האבנים
המשתלבות. אלחנן ראה את גוש הפרווה מתקרב ונבהל. הוא נסוג שני
צעדים אחורה, אבל מאחוריו היה עמוד התאורה. הציציות שלו
התנפנפו ברוח כמו חוטים שאיבדו את הכתובת שלהם. "הוא לא עושה
כלום," אמרה דפנה. היא לא הסתכלה על אלחנן, היא הסתכלה על המסך
של הטלפון שלה, שם מישהו בדיוק שלח לבבות באינסטגרם. "הוא רק
רוצה להריח."
"להריח מה?" הקול של אלחנן נשבר, חצי גברי וחצי צייצני, כמו של
נער בר מצווה ששכח את המילים של ההפטרה. "אין לי שום דבר
להריח. אני נקי. התקלחתי לכבוד שבת מוקדם, גברת. הכל בסדר."
"את המכנסיים שלך," היא אמרה והרימה את העיניים. הן היו
ירוקות, כמו הבקבוקים של המיץ ענבים. "יש לך ריח של אוכל
אמיתי. הוא מת על חומוס."
שוני, שניצל את החופש החוזי שהעניקה לו הרצועה הנמתחת, לא חיכה
לאישור הלכתי. הוא עשה סיבוב מהיר, שלוש מאות שישים מעלות,
סביב הרגליים של אלחנן. המשיכה של הרצועה הדקה, העשויה ניילון
אדום וחזק, הייתה שקטה. לפני שאלחנן הספיק לומר "שמע ישראל",
הניילון נכרך סביב הגרביים השחורות שלו, עלה למעלה, תפס את הבד
של הקפוטה, וקשר אותו לפולקעס של עצמו כמו נקניקייה  באריזת
ואקום. אלחנן קפא. תורת החסידות מלמדת שבשעת סכנה, האדם צריך
להיות כמו עמוד של שיש. לא לזוז. אם הוא יזוז, הוא יפול. אם
הוא יפול, הוא יפול על הכלב. ואם הוא יפול על הכלב, זה לא רק
פיקוח נפש, זה גם לכלוך של בגדי שבת, וצער בעלי חיים, ואולי
אפילו מוקצה, כי מי יודע אם כלב בערב שבת הוא לא מוקצה מחמת
גופו.
"נו, מאמי, תשחרר אותו," אמרה דפנה ולחצה על הכפתור הירוק,
מנסה ליצור רפיון ברצועה האדומה. אבל למנגנון הסיני היו
תוכניות אחרות. נשמע צליל של קפיץ שנשבר בפנים, קנאק קטן
וסופי. הרצועה לא חזרה פנימה, והיא גם לא השתחררה. דפנה משכה
אליה את הקופסה, מה שגרם לרצועה להימתח עוד יותר. אלחנן איבד
את שיווי המשקל, הרים רגל אחת באוויר, והתחיל לקפץ על רגל
אחת.
שוני, בינתיים, החליט שהפלונטר הזה הוא משחק מסירות משפחתי.
הוא זינק, עשה עוד סיבוב מהיר באוויר, ואז קפץ למעלה כשהרגליים
הקטנות שלו תופסות תאוצה על בד הקפוטה של אלחנן. הכלב נדחף
בטירוף בדיוק ברווח הצר שבין אלחנן לבין דפנה. בשבריר השנייה
הזה, הרצועה הנותרת נמשכה פנימה בבת אחת בכוח אדיר ואחרון של
הקפיץ השבור. דפנה, שהחזיקה בקופסת הפלסטיק, נמשכה קדימה
בעוצמה. אלחנן, שהיה קשור ברגליו, נמשך אל עברה. שוני נלכד
ביניהם, גוש פרווה אפור ומתנשם.
כשהרצועה הפסיקה להימתח, אלחנן ודפנה מצאו את עצמם במצב שלא
הופיע בשום פרק של "שולחן ערוך". הם היו דבוקים לחלוטין אחד
לשני. הרצועה האדומה כרכה את שניהם יחד בחיבוק חונק ואקראי.
הפנים של דפנה היו במרחק שני סנטימטרים מהזקן העדין של אלחנן.
הציציות שלו התערבבו עם הקעקוע של השפירית על הכתף החשופה שלה.
הם היו כמו זוג רקדנים גרועים בטנגו, שנכפו עליהם לרקוד על
מרצפת אחת של מדרכה.
"וואו," נשפה דפנה. הנשימה שלה הייתה בריח מנטה חריף מהמסטיק.
"אוקיי, זה... זה חדש."
אלחנן עצם את עיניו חזק ככל שיכול היה, עד שראה כוכבים קטנים
בצבע זהב. הוא הרגיש את הלב שלו דופק כמו פטיש. "גברת," הוא
לחש, הקול שלו עולה באוקטבה של עזרת נשים ורועד כולו. "זה...
זה ייחוד. זה איסור ייחוד חמור ביותר מהתורה! אני דבוק אליך!
אני נקניקייה באריזת ואקום של גברת וכלב! זה איסור קשירה,
וייחוד, והכל ביחד!"
"תנשום, דוס," אמרה דפנה, מנסה ללא הצלחה להזיז את היד שלה,
שהייתה לכודה באכזריות בין החזה החם שלו לבין הגב הפרוותי של
שוני. "אל תילחץ. אני מרגישה את הלב שלך דרך הבד. הוא הולך
להתפוצץ לך."
שוני, שלכוד עמוק בתוך התווך האנושי הזה, דווקא לא התרגש בכלל.
הוא הרגיש מוגן, חם, ומוקף באנשים שאוהבים חומוס. הוא הוציא
לשון ורודה וקטנה וליקק בשמחה את קצה הסנטר של אלחנן, ואז עבר
ללקק את קצה האף של דפנה.
"אוי ויי," אמר אלחנן. "הוא מלקק אותנו. הוא מקדש אותנו
בטומאה. הליקוקים האלה, זה בלי כוונה בכלל. זה לא הלכתי."
דפנה צחקה. זה היה צחוק קטן, כמו פעמונים של אופניים. "תגיד,
זה מה שקורה כשאתם מתחתנים? קושרים אתכם אחד לשני עם רצועה כדי
שלא תברחו?"
"זה לא מצחיק," אמר אלחנן, פותח עין אחת בזהירות רבה. הוא ראה
מקרוב את הכתף שלה ואת השפירית בדיוק מתחת לעין שלו. מקרוב זה
לא נראה כמו משהו פרוץ. זה נראה כמו עבודה של אמן. חוטים דקים
של דיו שחור שיוצרים כנפיים שקופות.  הוא תהה מה שפירית אומרת.
בטח משהו על מים קלים. "אני צריך להיות במנחה. אם ראש הישיבה
שלי או אבא שלי רואים אותי ככה, אני צריך לעזוב את העיר. אני
צריך לעבור לאופקים. באופקים אין כלבים, יש שם רק חול ותורה."
"אופקים נשמעת כמו מקום שקט," אמרה דפנה, והאצבעות שלה נגעו
לשנייה אחת בבד החם של הקפוטה שלו. האצבעות שלה היו קרירות,
והיו לה ציפורניים צבועות בכחול שמיים. היא ניסתה לסובב מעט את
המותניים שלה, אבל הרצועה רק התהדקה עליהם יותר, מדביקה את
הבטן שלה אל האבנט השחור שלו. "אוקיי, תנסה אתה להזיז קצת את
רגל ימין."
"אני לא יכול!" אלחנן נלחץ. הריח של החומוס מהמכנסיים שלו פגש
את הריח של המנטה והשמפו היקר שלה. "אם אני מזיז את הרגל, אני
נופל עליך. ואם אני נופל עליך, אני נופל על כלב. זה רצף של
עבירות חמורות! זרם של טומאה!"
"שטויות," אמרה דפנה והשתעלה קלות מהקרבה. "אף אחד לא רואה.
כולם אצלכם בטח אוכלים עכשיו דגים."
"מרק," תיקן אלחנן בלי לפתוח את העין השנייה. "בערב קיץ אוכלים
מרק עוף חם עם לוקשן. כדי שהגוף יזיע ואז יהיה קר."
"איזה היגיון עקום," היא צחקה שוב. "וואו, מה זה הנעליים האלה?
אין להן שרוכים בכלל."
"זה נעלי שבת," הסביר אלחנן, מרגיש פתאום צורך משונה להגן על
הכבוד של ההלבשה החסידית בתוך הלכידה הזו. "בלי שרוכים, כדי
שלא נצטרך לקשור בשבת. קשירה זה מלאכה."
"אבל הנה, נקשרת בכל זאת," אמרה דפנה. היא הרימה את הראש.
פתאום המרחק בין השפתיים שלה לשלו היה פחות משני סנטימטרים.
"אתה יודע, בטלוויזיה אתם תמיד צועקים בהפגנות או על שוטרים או
זורקים חיתולים. אתם לא כאלה מפחידים מקרוב."
"אנחנו לא זורקים חיתולים," אמר אלחנן ונעלב באמת. "זה רק
הקיצונים ממאה שערים. אנחנו חסידי נדבורנא. אנחנו אנשים שקטים.
אנחנו רק רוצים לשתות תה ולומר תהילים בלי שיפריעו לנו."
"אז למה אתה לא מסתכל לי בעיניים?" שאלה.
"כי זה... זה שמירת העיניים," לחש אלחנן, מרגיש את הנשימה החמה
שלה על הלחי שלו. "העיניים הן החלונות של הנשמה. אם מכניסים
פנימה מראות לא נכונים, הנשמה נהיית דביקה, כמו רצפה שלא שטפו
אותה אחרי פורים."
"ואני מראה לא נכון?" דפנה חייכה, אבל היה בקול שלה משהו קטן,
טיפה פגוע, שהזכיר לאלחנן את אחותו הקטנה כשהיא לא קיבלה את
הבובה שהיא רצתה.
"את מראה... מראה של יום ראשון," אמר אלחנן, פשוט מראה."
בדיוק ברגע הזה, כשהם עומדים כגוש אחד, חצי חסיד-חצי
סטודנטית-חצי כלב, נשמע קול של אופניים חשמליים. זה היה קול
מוכר , זמזום מעצבן של סוללה סינית וגלגלים רחבים שנוסעים על
המדרכה בניגוד לכל חוקי התנועה וחוקי המוסר.
"אלחנן?"
אלחנן פתח את שתי העיניים בבת אחת מרוב אימה. זה היה מוישי.
מוישי למד איתו באותו שיעור בישיבה, אבל בעוד שאלחנן היה
הבוהה, מוישי היה המקשיב. הוא ידע את כל התוספות בעל פה, והיה
לו מבט של מישהו שעומד להיות דיין בבית הדין הגדול של בני ברק
לפני גיל שלושים. הוא רכב על האופניים שלו, לבוש בחולצה לבנה
עם סימני זיעה מתחת לבית השחי, ובסלסלה מקדימה היו לו שלושה
קרטונים של ביצים מבושלות לסעודה שלישית שהוא הביא מהגמ"ח.
מוישי עצר את האופניים בפתאומיות. הגלגל האחורי חרק באכזריות
על האבנים הוורודות. הוא הסתכל על אלחנן, אחר כך על דפנה
שהייתה צמודה אליו לחזה, ואז על שוני, שבינתיים החליט שהמרווח
הצר בין הבטן של דפנה לאבנט השחור של אלחנן הוא המקום המושלם
להוציא ממנו ראש מתנשם וללחוץ את הסנטר הרטוב שלו ישירות לתוך
החולצה הלבנה של החסיד..
"אלחנן, מה זה?" שאל מוישי. הקול שלו היה מלא בתמיהה, אבל גם
באיזה זיק של שמחה לאיד ששמור רק לבחורי ישיבה שגילו חבר שנכשל
באופן מרהיב.
"זה... זה פלונטר, מוישי," אמר אלחנן, מנסה לשמור על קור רוח
של ראש ישיבה למרות שהוא לא יכול היה לזוז סנטימטר בלי לגעת
בבחורה. "הכלב פה, הוא עשה סיבוב. זה קשור."
"אתה קשור לאישה?!" מוישי הרים את הגבות שלו עד שהן נעלמו
לחלוטין מתחת למגבעת השחורה.
"אני קשור לכלב!" צעק אלחנן בייאוש. "והגברת רק נלכדה פה איתי!
זה פיקוח נפש, מוישי. הרצועה לוחצת לי על העורק של הרגל. אני
מרגיש שהרגל שלי נהיית כחולה כמו הציציות של התכלת."
מוישי הסתכל על דפנה. דפנה סובבה את ראשה בקושי רב מתוך החיבוק
הכפוי ושמה חצי יד פנויה על המותן שלה. השפירית שלה נראתה
פתאום כמו נשק התקפי. "תגיד לי, חבר שלך, הוא תמיד כזה דרמטי?
סך הכל נתקע הקפיץ ושאב את שנינו. במקום לעמוד שם ולהסתכל
עלינו כמו דחליל, אולי תביא מפתח או סכין או משהו?"
"אין לי מפתח," אמר מוישי בטון יבש. "יש לי ביצים. ואני צריך
להגיע הביתה לפני שבת. אלחנן, אם אבא שלך שומע על זה, הוא שולח
אותך לחתוך חלות במירון למשך כל השנה הבאה."
"אל תגיד לאבא," התחנן אלחנן, מנסה לא לנשום חזק מדי כדי לא
ללחוץ את דפנה אליו עוד יותר. "מוישי, אני מבקש ממך. בשם
החברותא שלנו בבבא קמא. בשם השור שנגח את הפרה."
מוישי הסתכל על השעון שלו. השעון היה שעון קסיו פשוט, אבל הוא
הראה שהזמן לא עוצר, אפילו לא בשביל פלונטרים אקרובטיים של
חסידים, חילוניות וכלבים. "יש עוד עשרים דקות לשקיעה. אני
נוסע. אלחנן, אם אתה לא מגיע למנחה, אני מספר לחזן." מוישי לחץ
על הגז של האופניים החשמליים ונעלם לתוך האשליה של בני ברק,
משאיר אחריו ריח של קרטון ביצים וחוסר אונים מוחלט.
"חבר נחמד יש לך," אמרה דפנה כשהרעש של האופניים דעך. המבט שלה
נהיה מרוכז ופרקטי יותר. היא הבינה שהזמן קצוב והבחור שעטוף
איתה בתוך הניילון האדום מתחיל לקבל גוון של בהלה אמיתית.
"טוב, תראה. החוט של הציצית שלך נכנס איכשהו בתוך התפס של
המתכת של הרצועה שלי, וזה מה שנועל את הכל. אני חייבת לקרוע את
זה, או שאתה מוריד את הנעל וננסה להחליק את הגוף החוצה."
"לקרוע?!" אלחנן נבהל. "זה ציצית צמר של עבודת יד! אמא שלי
קנתה לי את זה מהכסף של המעשרות!"
"אז תוריד את הנעל," היא אמרה בפשטות.
אלחנן הבין שאין ברירה. בתוך הצפיפות המטורפת הזו, הוא הרים
מעט את רגל ימין ושלף אותה בקושי מתוך נעל השבת השחורה שלו.
הגרב השחורה שלו נחשפה בתוך המרווח הקטן, והיה בה חור קטן
בדיוק באגודל, שדרכו בצבצה ציפורן לבנה. אלחנן הרגיש חשוף יותר
מאשר אם היה עומד עירום בכיכר המדינה באמצע יום הבחירות. אבל
הסרת הנעל יצרה את המילמטר הדרוש של חופש. דפנה השתמשה
בציפורניים הכחולות שלה, משכה את התפס, ובבת אחת הרצועה החליקה
החוצה והשתחררה .
החיבוק פקע. דפנה צעדה צעד אחורה והרימה את שוני אל הידיים
שלה, מחזיקה אותו כמו שקית קניות קטנה ויקרה. שוני הניטראלי
הסתכל על אלחנן במבט של אחד שיודע סודות מהקבלת שבת, המשיך
להתנשם, והוציא שוב לשון קטנה.
אלחנן החזיר את הרגל שלו במהירות עצומה לתוך הנעל, כמעט מעך את
העקב מאחור, וניער את הקפוטה שלו מכל הצדדים כאילו היו עליה
עקרבים או חרקים טמאים. האוויר שוב זרם ביניהם בצורה נורמלית,
אבל זה כבר לא היה אותו אוויר שלפני חמש דקות. הוא היה מלא
בסיפור שלא יסופר לעולם לאף אחד.
"הנה," אמרה דפנה והצביעה על קופסת הפלסטיק הירוקה שהחוט שלה
היה קרוע ורפוי כעת. "זה מת. אני אזרוק את זה לפח של
המיחזור."
"תודה," אמר אלחנן. הוא הרגיש שהוא צריך לומר משהו חסידי, משהו
שישאיר רושם של קדושה, או לפחות של נימוס אירופאי ישן אחרי
הדיבוק הזה. "שבת שלום, גברת."
"דפנה," היא תיקנה אותו. "קוראים לי דפנה. שבת שלום, אלחנן."
"שסק," אמר אלחנן.
דפנה מצמצה בעיניה הירוקות. "מה?"
"שסק," חזר אלחנן, והפעם הקול שלו היה בטוח בעצמו, למרות
שהמילה הייתה שגויה לחלוטין מכל בחינה הגיונית. המוח שלו,
שחיפש נואשות מילה שמתחילה באות שין ויש בה משהו מתוק של קיץ
כדי להחליף את הבושה, פשוט קפץ על הפרי הראשון שראה בעיני רוחו
על העץ ברחוב השומר. "זה פרי טוב. יש לו גרעינים גדולים, אבל
הוא מתוק."
דפנה הסתכלה עליו לרגע ארוך, ואז פתחה בצחוק רם ונקי. זה היה
צחוק של אנשים שלא צריכים ללכת למנחה בשום יום בשבוע, אנשים
שיש להם את כל שישי בלילה בשביל לשתות בירה קרה במרפסת ולדבר
על סרטים ועל קעקועים. "אתה מוזר, אלחנן. ממש מוזר."
"גם אתם," הוא אמר, והפעם הצליח להסתכל לה ישירות לתוך העיניים
למשך שתי שניות שלמות בלי למצמץ ובלי לפחד שהנשמה שלו תהפוך
לדביקה.
דפנה הסתובבה והלכה לכיוון המזגנים של רמת גן, כששוני מתנדנד
בזרועותיה כמו בובה פרוותית קטנה ששרדה תאונת דרכים קלה. אלחנן
עמד שם ועקב אחריהם בעיניו עד שהם עברו את בית הקפה בפינה
ונעלמו מאחורי שורת מכוניות לבנות. הוא הסתכל על השעון. נותרו
לו עשר דקות בדיוק. הוא התחיל לרוץ.
הריצה של חסיד היא לא ריצה של ספורטאי. זו ריצה של אדם שסוחב
איתו יותר מדי בד ומחשבות עתיקות. הקפוטה שלו התנפנפה מאחוריו
ברוח הקיץ כמו כנפיים של עורב גדול ושחור שאיבד את המצפן שלו.
הוא עבר את קו התפר בריצה, והמדרכה הוורודה והיפה הפכה שוב
לאפורה, שבורה ומוכרת. הריח של המזגנים הזרים נעלם כלא היה,
ובמקומו חזר במלוא עוזו הריח של הטשולנט, הכלור של המקווה
והשעווה הנמסה של הנרות.
כשהגיע לבית הכנסת, כולם כבר עמדו מוכנים. מוישי כבר ישב
במקומו הקבוע ליד החלון, והתפלל בכוונה עצומה, הראש שלו נע
קדימה ואחורה כמו מטוטלת של שעון קיר ישן. כשאלחנן נכנס פנימה
מתנשם, מוישי לא הניד עפעף ולא הזיז את המבט מהסידור, אבל
אלחנן ידע היטב שמתחת לקפותה, מוישי סופר לו את השניות ויזכור
לו את זה לנצח.
אלחנן פתח את סידורו ב"השם שפתיי תפתח". הוא ניסה להתרכז
במילים הקדושות, אבל האותיות השחורות בסידור נראו לו פתאום
משונות ולא יציבות. הלולאות של האות ם' נראו לו כמו רצועות של
ניילון אדום שנמתחות עד אינסוף, והאות ש' נראתה בדיוק כמו
שפירית שפרשה כנפיים דקות ושחורות ומנסה לעוף מתוך הדף החוצה,
אל הרוח הרחוקה של הים. הוא הסתכל על הידיים שלו, הן היו נקיות
לחלוטין. הוא הריח את השרוול של הקפוטה שלו. לא היה שם שום ריח
של חומוס, וגם לא זכר לריח של שמפו יקר. היה שם רק ריח של שבת,
שנכנסה לעיר בדיוק בזמן, כמו בכל שבוע, בלי לשאול אף אחד מהם
אם הוא מוכן, או פנוי, או קשור. ובכל זאת, כשהוא נעמד לתפילת
עמידה והצמיד את שתי הרגליים שלו זו לזו כמו המלאכים, הן
הרגישו לו קלות בהרבה, כאילו מישהו השאיר את הנעליים הכבדות
והאמיתיות שלו שם מאחור, על הדשא הקצוץ של השכנים, ונתן לו
ללכת על האבנים השבורות של בני ברק כשהוא יחף לחלוטין.