שנת 2046
באותו יום חגגתי יום הולדת שמונה, אז בחוג לדרמה עשו לי הפתעה
והביאו לי עוגה עם נרות. נשפתי על הנרות חלש מדי ושעווה טפטפה
על הקרם שבציפוי.
לקחתי אחר כך עם היד, מאיפה שלא היו נרות, קצת קרם ואכלתי
בתענוג. אחרי שסיימתי לזלול, עליתי על האופנוע של המורה לדרמה
ונסעתי אתו לחזור הביתה.
אחזתי במעיל שלו, הרוח מכה בפניי ורעש המנוע מפריע לי לדבר עם
המורה.
פתאום האופנוע החליק על כתם שמן בכביש ושנינו התרסקנו על גבי
האספלט. הכאב היה קצר, חשתי את עצמי ממריא לספירות העליונות
בזמן שמתחתיי, שאלה מתנדבת מד"א "מה לעשות?! הוא מת?!" ונגבה
את הדם מעל הסנטר שלי.

עליתי מספירת מלכות מהר מאוד לספירת כתר (העליונה ביותר) ושם
נכנסתי לבית מלון שמיימי, שם דילגתי בתור לפני כל הנשמות
ודפקתי בדלת המשרד המלכותי של אלוהים. "כנס!!!", נשמע קול גברי
אך רך (מעין דויד ד'אור).
נכנסתי לשם וראיתי דמות עטופה באור, מחייכת.
"אתה לא צריך להיות כאן...", הוא אמר ברוך (כפי שכבר ציינתי),
"כל כך צעיר ועברת חיים לא קלים. אתה רוצה לחזור לחיים, או
להתגלגל לגוף אחר?"
"אני רוצה לחזור", עניתי בדמעות, "אבל הייתי רוצה להגשים
חלומות. הייתי רוצה שמישהו שמבין במחשבים ילמד אותי לפתוח
דפיוצר בבמה חדשה והייתי רוצה השראה לכתוב ולצייר. הייתי רוצה
גם לכבוש את העולם באמצעות התבונה שלי."
"זה אפשרי...", הוא עצר לרגע, מהסס, "אבל אם תשיג דפיוצר
ותהילת עולם ותהיה אינטלקטואל וכל זה, אנשים שאתה מכיר ימותו
אחד אחרי השני. כל פעם שמישהו מהם יהיה בסכנת מוות, תוכל
להתפלל שכל מה שיש לך ייעלם חוץ ממנו והוא יישאר בחיים ואתה
תאבד את המתנה שנתתי לך".
"איזה מין אל נוראי אתה", נעצתי בו מבט נוקב, "זה מחיר נוראי
לשלם".
"דבר ראשון, אני יודע שבמקרה שלך, החיים שלך רק ישתפרו. וחוץ
מזה, ככה היקום עובד, לכל דבר יש מחיר. בהתחלה הייתי רק אני
ואז הבנתי שכדי שייווצר משהו, צריך שיהיה קיים משהו הפוך ממני.
לפעמים אני מסתלק לחלוטין מאזור מקולל של היקום וככה נוצרה
השואה. וככה נרצחו תינוקות בשביעי באוקטובר. מכיוון שהמהות שלי
היא אהבה והרמוניה, אני לא יכול להצדיק את זה בשום תאוריה
רוחנית או דתית. לפעמים אני פשוט אל נוראי."
"אבל אתה באמת מתכוון שאני אאבד את כולם?! מרצוני החופשי?!"
"הראשון שתאבד יעציב אותך - ולא, אותו אתה לא תבחר לאבד... כל
השאר - בחירה שלך...", הוא חייך כולו אור ולחץ על כפתור ליד
הכיסא המשרדי שלו.
לפתע נפתח פתח ברצפה ואני נפלתי משם כשכולי צורח.
התעוררתי באמבולנס כשאנשי מד"א לוחצים על גופי מכות חשמל.
"ברוך השם, אתה חי...", חייך אליי חרדי במדים של מתנדב.
"ומה עם ליאור לנדס?", שאלתי אותם (הוא היה המורה לדרמה שלי).
שתיקה הקיפה את האמבולנס.
"טוב, אנחנו מוכרחים לספר לך מה קרה. הוא היה במצב גרוע
משלך... עד שהגענו אליו הוא נפטר מדימום יתר".
"לא, לא לנדס...", מחיתי, כשכל גופי עדיין כואב, "הוא היה איש
טוב. כמו אח גדול בשבילי".

למחרת נחתי לסדרת בדיקות בבית החולים, כשלפתע הגיע (בעודי לבוש
בחלוק של ביה"ח) אורח מכונף עם גוף אנושי ושיער ארוך. הוא נראה
בדיוק כמו שאמיר חצרוני היה נראה לו היה מלאך והביא לי מתנה
מחשב נייד.
"תודה", אמרתי לו בעייפות, "איך קוראים לך?"
"מיכאל co.il", ענה לי, "ברגע שתפתח את האינטרנט במחשב, תמצא
בו את ההוראות איך לפתוח דפיוצר. אתה רוצה בשם הרגיל שלך?"
"לא, אני לא סובל את השם אייל. גם שם המשפחה בוימוביץ' נשמע לי
כמו שם של פקיד. אני בוחר בשם איליה כהן".
פתחתי את המחשב אחרי שהלך משם ומיד כשלחצתי על הגוגל כרום,
הופיע לי הדפיוצר של איליה כהן (כלומר שלי). הרגשתי מלא השראה
וכתבתי 3 שירים מלאי מצוקה אך גם יופי. למחרת התחלתי לצייר
ממקום אפל גם כן. ציירתי את עצמי באפלה ומפלצת עם שיניים
שהזכירה לי את עצמי גם כן.
כעבור יומיים, חזרתי לבית אמי. הוספתי לדפיוצר עוד סיפור
אפלולי ומחזה ביקורתי מאוד. נשמע צלצול בדלת ופתחתי אותה. לא
היה שם איש, רק סורק שמתחבר למחשב. חיברתי אותו וסרקתי את כל
הציורים לדפיוצר.

כעבור שבוע, התחילו אצל אמא שלי כאבי גב. היא הלכה לרופאים
שיבדקו אותה והם מצאו שיש לה גוש סרטני על עמוד השדרה. היא
התחילה טיפולי כימותרפיה והשיער היפה שלה נשר.
יום אחד, בזמן שישנתי, היא העירה אותי.
"שמעתי אותך בזמן שדיברת מתוך חלום", היא אמרה וקולה רעד,
"אמרת שמשהו שקוראים לו פפיוצר או משהו כזה קיים רק כל עוד אני
בדרך למוות. תעשה טובה ותוותר עליו..."
"את תמיד מתעללת ומכה אותי", אמרתי לה בקול מלא תוכחה, "למה
שאוותר אפילו על יצירה אחת בשבילך?"

כעבור מספר חודשים, קברנו בבית הקברות בחולון את אמא שלי.
ירדה לי דמעה, אבל האמת היא שחשתי בעיקר הקלה. הרוח הכתה בפניי
בעוד הנחתי (מתוך גרגיר הכבוד שעוד חשתי כלפיה) זר פרחים על
הקבר.
"ילד מתוק שלי", שמעתי קול מעליי, "אני רוצה להשלים איתך". זה
היה אבא שלי, שראוי לציין כי זו הייתה הפעם הראשונה שנפגשנו
מאז הגירושים שלו מאמא שלי ז"ל.
חיבקתי אותו, קודם כל כי לא רציתי להיות מנוכר כלפיו, אבל גם
כי קיוויתי שהוא לא הבא בתור שאפגיש עם אלוהים.

למחרת, פתחתי את הדפיוצר ולהפתעתי גיליתי שהוא נעלם ואין לו
זכר. והמסך נדלק ונכבה, בדיוק כמו כל האורות בבית, כי היה קצר
בתזמון חשוד לזה שראיתי את אבא. כשנגמר הקצר, נשמע צלצול
בפעמון הדלת בבית של סבתא (לשם עברתי לגור אחרי שקברנו את
אמא).
פתחתי את הדלת ואבא היה שם.
הלכנו לטייל בדיזנגוף סנטר והוא קנה לי מילקשייק כל כך סמיך,
שזו הייתה בעצם גלידה שטיפה נמסה. למרות שזה לא היה ממש
מילקשייק, אהבתי את המשקה אפילו יותר.
"מופסי שלי", אמר פתאום אבא בקול צרוד, "מצאו אצלי גוש סרטני
בגרון ואלוהים ניגלה אליי בחלום ואמר שאם תוותר על היצירתיות
שלך, אני אחיה..."
"אה- הא!!!", קמתי ממקומי תוך שמירת טינה, "אז זה למה חידשת את
הקשר אתי. אתה יכול לשכוח מזה, אתה נהגת להכות את אמא, תהי
מנוחתה עדן!!!" (זה מסוג הביטויים שנהוג לומר גם כשאתה בטוח
שלא מגיע לאותו אחד גן עדן).
למחרת שמעתי מהאחות בבית החולים שאבא מאושפז בגרון נפוח בגלל
סרטן הלימפה. קצת לאחר מכן הוא נפטר והתקלה בדפיוצר שלי
תוקנה.

שנת 2047
באותו יום בו מלאו לי תשע שנים, השגתי (אחרי מלגה למחוננים)
תואר ראשון בפילוסופיה. אחרי שהגשתי בקשה לתואר בתקשורת, יצאתי
כולי נרגש מהאוניברסיטה.
העוזרת והשכנה של סבתא, שבדרך כלל עשו יד אחת נגדי, קיבלו את
פניי מהשער הראשי, כששתיהן כועסות.
"שלום לך, אייל או איליה, או איך שתחליט לקרוא לעצמך", פנתה
אליי השכנה בזעם, "סבתא שלך כבר לא יכולה לדאוג לעצמה וכדאי
שתחפש לעצמך השכלה מכניסה יותר!!!"
העוזרת אמרה משהו על הבלגן בחדר שלי וירקה על המדרכה - ושתיהן
הלכו משם.
ידעתי מה אלוהים מצפה ממני, אם אני רוצה להמשיך במסלול המהיר
לפסגת הידע, אז הרמתי ראש כלפי השמיים המעוננים והתפללתי:
"אלוהים, אני רוצה להמשיך ללמוד וליצור, אז בבקשה תמחק את
שתיהן מעל פני האדמה..."

בואו נקצר את מה שקרה לשתיהן, כי בשום צורה הן לא היו חשובות
עבורי... העוזרת יום אחד נפלה מהחלון בבית שלה, מתי שניקתה
- ומתה. אצל השכנה התגלה גוש סרטני בשד וגם היא נקברה בחולון.

שנת 2055
בגיל 17 אבחנו אצלי ליקויים נפשיים חמורים, כך שצה"ל דחה אותי
משירות. הגשתי שלושה מכתבים בהם ניסיתי להילחם ברוע הגזירה
ובסופו של דבר הבנתי שמדובר בברכה במסווה. מעולם לא הסתדרתי עם
הממסד וזו לא הייתה הפעם בה אשנה ממנהגי.
לאחר מספר חודשים, קיבלתי מעטפה עם זימון לגל"צ.

שנת 2056
בגיל 18, בעודי משרת בגל"צ, שיניתי רשמית את שמי לאיליה כהן.
"זוהי שעת הלילה שלי, שירים ומתכונים, בה נפתח לכם מעט את
הראש. מדי פעם גם נדבר על אופנה בבגדים קלאסיים וחדישים. אני
לא מתיימר להיות מבין גדול באופנה, אבל מעט אני בכל זאת מבין,
בזכות התואר שלי בשנקר".
המחשב הנייד שלי הראה שהדפיוצר שוב נעלם ובכל גל"צ הופיע קצר
בחשמל.
למחרת הגעתי לביקור אצל סבתא והיא הסתובבה בבית בכיסא גלגלים,
כשלפתע לפתה את זרועי.
"איליה", נשמע קולה מתחנן, "אני יודעת עמוק בפנים שכל פעם
שמישהו נחלש ומת לידך אתה מתחזק ואני לא אבקש ממך לוותר על
עצמך, אבל לפחות תתפלל שהסוף שלי יהיה מהיר וללא כאבים. אני
מבקשת ממך עכשיו כשאני ברגע של צלילות הדעת".
עזבתי בכוח את ידה.
"בסדר גמור", אמרתי לה, "אני מעריך את הצניעות שבבקשתך. אמנם
מיררת את חיי, הענשת אותי על כל טעות קטנה והשפלת אותי, אבל
לעתים נדירות גם הענקת לי אהבה ואני חב לך טובה. מה שביקשת הוא
שיהיה".
לאט לאט (אך מהיר בהתחשב למה שציפו הרופאים) דעכה הסבתא שלי.
ומתה.
והדפיוצר שלי חזר לפעול!!!

ביני לבין הדודה שלי לא תמיד התנהלו הדברים על מי מנוחות.
מכיוון שהדירה הועברה כבר בימי חייה של סבתא לרשותה של הדודה,
נאלצתי לשמוע הרבה נאומים שהמילה "פרזיט" בתוכם.
יום אחד, בזמן ששמעתי ממנה "מה אמא מיכאלה הייתה חושבת עליך?",
התחלתי לבכות בכי תמרורים ואמרתי לה שהיא לא תאמין למה שיש לי
לספר לה.
היא הבטיחה בחיוך מרגיע שתנסה - ואמרתי לה שאמא מיכאלה הקדושה
לא הייתה כל כך קדושה (ובכיתי שוב).
כשסיפרתי לה על ההתעללות, היא אמרה שהיא מאמינה לי כי פעם
כשאמא חזרה איתה מאוחר לדירת סבא שלי, הוא העניק לה סטירה
מצלצלת.
אז "אמא וסבתא שלך שתיהן רצו לעשות טוב - אבל יצא להן הפוך..."
ופתאום היא בכתה וניגבה את לחיי.

שנת 2084
יום אחד, כשהייתי כבר בן 46, האתר במה חדשה קרס שוב ולפתע
הופיע שם ריבוע ועליו הכיתובית "רוצה לעוף לתמיד מבמה חדשה?"
באותו הרגע צלצלה הדודה שלי (היחידה חוץ מאחי ז"ל שהסתדרתי
איתה) ואמרה בקול קשה "איליה, לאחרונה מצאו אצלי גושים
בריאות".
"זה כל כך מגמד את הצרות שעברו עליי לאחרונה, שקשה לי ממש לספר
לך ולדעת מהיכן להתחיל", אמרתי וסיפרתי לה.
"איליה, אני אוהבת אותך", אמרה לי בקול נרגש בפעם הראשונה.
"גם אני אוהב אותך", התרגשתי - והדפיוצר שלי נעלם לתמיד. גם
העבודה שלי בגל"צ התבטלה כי "אין רייטינג ואפילו זה שהיית עלה
התאנה של האיכות התבטל כי הביקורות לאחרונה קטלו אותך". נשאר
לי האוסף של הספרים והרומנים הגרפיים, זה כן. אבל נמצאו פרצות
בתוארים שלי בפילוסופיה, בתקשורת וגם באופנה. האמת היא שכל
ההשכלה שלי נשכחה ממני.
עברתי, במבנה ליד הדודה, לגור בכפר גלים, שם אני עובד באורווה
תחת פיקוחו האוהב של אביב לנדאו, מנהל האורווה. בהפסקות אני
קורא ספרים "רגילים" וקומיקס אבל אין לי יותר הערות שנונות
לכתוב על יצירות המופת.

אבל אני נהנה מכל רגע והעיקר שהדודה שלי בריאה. טפו טפו טפו...