בפעם הראשונה שהייתי בברוגז עם ה' הייתי בת שש.

חוללתי בפעם הראשונה על ידי מי שנברא בצלמו.

הפגיעה מה' לא נעשתה באופן ישיר על ידו, אך מכיוון שנפגעתי
מצלם אלוהים, הרגשתי שנפגעתי מאלוהים עצמו. הוא ברא את האדם
בדמותו, נתן לו את חופש הבחירה - והוא בחר לחלל אותי בפעם
הראשונה בהיותי בת שש.

הרגשתי את הטינה מבעבעת, ומתוך הצלם הייתי רק לצלע, בזמן שעשה
בי כרצונו.

עברתי את תקופת הנעורים כשאני במערכת יחסים רעילה עם אלוהים,
במישור הרוחני. מקבילה בין קשרים: ביני לבינו, וביני לבין
עצמי.

בפעמים שבהן קיללתי את האל לא הרגשתי רע בגלל המילים הקשות
שאמרתי. לא הרגשתי צער או חרטה על שאמרתי לאבא שבשמיים את
הדברים שאבא שלי אמר לי.

חלק גדול מחיי הייתי בברוגז עם ה', אבל אף פעם לא באמת.

תמיד ידי האחת אוחזת ברוח הקודש בזמן שהיד האחרת אוחזת סכין.

תמיד מוכנה לחתוך -
לחתוך את הקשר שלי עם אלוהים,
לחתוך את הקשר שלי עם עצמי,
לחתוך את בשרי.

בכל פעם שגרמתי לעצמי לדמם, הרגשתי שאני עושה דווקא לאלוהים.
שאני פוגעת במה ששייך לו. התחושה שאני מכאיבה ליוצר התעלתה על
הכאב שגרמתי לעצמי.

באופן אירוני, על אף מערכת היחסים המורכבת שלנו, היה זה שמו
שלו קראתי בין ארבעה קירות מרופדים, צועקת שיעשה עימי חסד אחרי
שעות שבהן הייתי מרותקת למיטת רופאים, עד שהפכה למיטת רפאים.

לא כולם יצליחו להבין איך אפשר למות ולקום לתחייה כל כך הרבה
פעמים במהלך סיבוב חיים אחד.
אבל אני נולדתי מחדש לפחות חמישים פעמים - בשנה האחרונה.

עם הזמן מצאתי בקבלה הסבר שהצליח לתת מילים למשהו שלא ידעתי
להסביר בעצמי: הנשמה שלי באה מעולם האצילות. עולם שכולו טוב,
הקרוב ביותר לאלוהים. מצאתי נחמה במחשבה שאולי זו הסיבה שאני,
ונשמות אחרות שהגיעו ממנו, מתקשות כל כך לחיות כאן: הגענו
ממקום טהור אל עולם שבו הטוב והרוע מתקיימים זה לצד זה.

אולי משום כך מעולם לא הצלחתי לעכל לחלוטין את העולם שאליו
הגעתי.

על אף שהטוב קיים, הכול עניין יחסי.

ובאופן יחסי, התעייפתי מלהתנצח.

אני לא באמת זוכרת מתי השלמתי עם אלוהים, אבל אני זוכרת מתי
ויתרתי על לנסות לוותר.

נלחמתי הרבה כדי לוותר על החיים. ניסיתי לחזור אל אלוהים, עד
שהבנתי שאף פעם לא באמת עזבתי אותו.

דברים רבים אני יודעת, אך קשה לי לחזות מה בדיוק צופן לי
העתיד. אני מאמינה שהכול ידוע מראש. כנראה שיש עוד מכשולים
לעבור, ועוד לא מעט ריבים עם אלוהים.

אך בדבר אחד אני בטוחה:

הוא ימשיך לאחוז בידי.

ואני?

אני רק רוצה עתיד שקט.

עתיד שבו טביעות האצבעות של העבר יימחקו מגופי.