"תקשיבי, אין לי זמן עכשיו לדבר איתך. תביאי את קוקו עוד היום,
מחר כבר יהיה מאוחר מדי, את מבינה אותי?" צעקה דניס לתוך
הדיבורית על הבת שלה, בעודה מחנה את הפיקנטו האדומה שלה ליד
ביתה.

דניס, אישה קטנה, שברירית למראה, גוף רזה מודגש בבגדים צמודים,
משקפי שמש גדולים, ציפורניים מרוחות בלק אדום בוהק, וצמידי זהב
דקים על פרקי ידיה כשריון עדין. היא פתחה את דלת המושב האחורי
של המכונית והוציאה את פהפה, ששכב שם חסר תנועה כמעט. הפודל
השחור והמטופח, שבדרך כלל היה מלא חיים, נראה עכשיו קטן ושביר,
צווארו כלוא בתוך קולר פלסטיק לבן וגדול שלאחר הניתוח.

דניס הצמידה את הטלפון לכתפה, בזמן שנאבקה לסגור את דלת
המכונית בעודה מחזיקה בידיה את פהפה. המפתחות החליקו לה בין
האצבעות, והצמידים הדקים שעל ידה צלצלו בחוסר סבלנות.

"אני מבקשת, תני להם להיפרד! אני עכשיו סוגרת, הגעתי, ביי!"

בעודה נועלת את המכונית, יצא ניסים השכן מביתו ורץ לעברה.
ניסים, איש גדול וכבד, חולצה מוכתמת מתוחה על כרסו, מכנסיים
מרושלים וזקן פרוע. כולם הכירו אותו כבריון השכונתי שעדיף לא
להסתבך אתו. אבל מול דניס הוא לא ניסה להיראות מאיים, הוא נראה
לחוץ.

"בבקשה תחתמי לי," התנשף כשהגיע אליה, שלף דף נייר מקומט
שהחזיק ביד ודיבר אל גבה בעודה נועלת את הפיקנטו: "את השכנה
האחרונה שלא חתמה לי על אישורי הבנייה. כולם כבר חתמו. רק את
נשארת."

דניס הסתובבה.

"מה זה?" שאל ניסים, מביט בכלב. "מה קרה לו?" עיניו נעצרו על
הקולר הלבן.

"לא עכשיו ניסים," ענתה ביובש, "דבר איתי אחר כך."

היא חלפה לידו ונכנסה לביתה,  ניסים הסתכל אחר גופה הגמיש
המתרחק. הוא קיפל את הדף באיטיות. שנא שאנשים אומרים לו לא,
אבל דניס הייתה נקודת חולשה, הוא חש תמיד שצריך להיזהר אתה
ולגשת אליה בטוב.

בערב, כשהחושך ירד על הרחוב, דניס יצאה מביתה. היא חיכתה עד
שהאורות בחלונות השכנים ייכבו. פתחה את המחסן הקטן שבצד הבית
והוציאה מריצה. בתוכה היו שק יוטה קשור, עציץ גדול, את חפירה
וקולר פלסטי שקוף. היא דחפה את המריצה לעבר אי התנועה שמול
ביתה. פנס הרחוב הקר האיר את הרחוב הריק.

הצמידים שעל ידה השמיעו צליל מתכתי בכל פעם שהרימה את האת. היא
נראתה קטנה מול המשימה, אבל לא מהוססת. דניס נעצה את האת באדמה
היבשה והחלה לחפור.

שני נערים על אופניים, שהיו מוכרים בשכונה כילדים שאוהבים
להציק לכל מי שנראה להם חלש, חלפו במקום. כשראו אותה, הם האטו.


"מה את עושה שם?" צעק אחד מהם.
"שותלת גינה?" צחק השני.

הם התחילו להקיף אותה במעגלים עם האופניים. דניס הפסיקה לחפור.
לאט היא התרוממה. היא אחזה באת והרימה אותה מעט.

"עופו מפה," אמרה.
הילדים צחקו. "או מה?"
דניס צעדה לעברם. "אמרתי לכם לעוף מפה."

הפעם היה משהו בקול שלה שגרם לחיוך שלהם להיעלם. אבל לפני
שהספיקו להחליט אם להמשיך, נשמע קול כבד מאחוריהם: "לא שמעתם
אותה?"

ניסים הגיע בריצה מכיוון ביתו. הגוף הגדול שלו נע מצד לצד בכל
צעד, אך המהירות שבה הגיע הייתה מפתיעה. הילדים קפאו. כולם
בשכונה ידעו שניסים הוא לא אדם שכדאי לבדוק איתו גבולות.

"יאללה, תעופו מפה," אמר. הפעם הם לא צחקו. הם הסתובבו וברחו.

ניסים נשאר ליד דניס, מתנשף. "מה זה?" שאל. "מה את עושה?"

"החלטתי לשתול עציץ" היא חזרה אל הבור והמשיכה לחפור.

ניסים הביט בה. "אבל זה אי תנועה. צריך אישור בשביל דבר כזה."

דניס נעצרה והסתכלה עליו. "איזה אישור בראש שלך?" היא ניגבה
מעט זיעה ממצחה. "המשטרה לא מגיעה לכאן בשביל לטפל בפושטקים
האלה. למי אכפת מה אני שותלת פה?"

ניסים לא ענה. הוא הביט בבור. אחר כך במריצה. ואז בעיניו נחת
הקולר, שהיה קודם על צווארו של פהפה. הבנה הופיעה בפניו.

"העירייה אולי לא תשים לב," אמר בשקט. הוא הרים את מבטו אליה.
"אבל הווטרינר הראשי... זה בטח יעניין אותו..."

דניס המשיכה לחפור כאילו לא שמעה. אבל היד שלה נעצרה לשנייה
אחת. ניסים שם לב. הוא חייך לעצמו. הוא הרגיש שמצא משהו שהוא
יכול להשתמש בו.

"עזבי," אמר. הוא לקח ממנה את האת. "זה לא בשבילך העבודה
הזאת."

דניס הסתכלה עליו. לרגע היה אפשר לחשוב שהיא מתנגדת, אבל היא
פשוט נתנה לו. ניסים התחיל לחפור. האדמה עפה סביבו. הידיים שלו
עבדו במהירות ובכוח. דניס עמדה בצד וצפתה. היא העבירה יד
בשערה, הצמידים שלה צלצלו. היא הודתה לו.

כעבור כמה דקות הבור היה עמוק מספיק. ניסים הרים את העציץ הכבד
והניח אותו בתוכו. אחר כך הסתכל על שק היוטה.

"ומה זה?"
"זבל לעציץ," אמרה דניס.

ניסים הביט בה. הוא לא הוסיף לשאול. הוא התכופף, לקח את קולר
הפלסטיק הלבן וזרק אותו לתוך הבור. "אני מניח שכבר לא צריך את
זה." דניס לא הגיבה.

ניסים הושיט יד לשק היוטה, אבל אז היד שלה נסגרה על ידו. ידה
הקטנה, עם הצמידים והלק האדום, נראתה זעירה מול כף היד העצומה
שלו.

"עזוב." היא הביטה בו. "אני אמשיך מכאן."
ניסים הסתכל עליה כמה שניות.
ואז היא הוסיפה: "בוא אליי הערב." קולה התרכך. "נטפל במה שרצית
קודם."

חיוך קטן הופיע על פניו. חיוך של אדם שחושב שהעסקה הצליחה. הוא
הנהן והלך.

יותר מאוחר באותו ערב, ניסים דפק על דלת ביתה של דניס. הוא כבר
הספיק לשטוף מעליו חלק מהעפר, אבל עדיין נראה כמו אותו ניסים
שהשכונה הכירה. חולצתו הייתה מקומטת, זקנו עדיין פרוע, והבוץ
שנשאר על נעליו השאיר סימנים קטנים על המדרגות. בידו החזיק את
הדף המקומט.

כמה שניות עברו עד שהדלת נפתחה. ניסים הרים את ראשו, ואז קפא.

בתוך הבית, באור החם של הסלון, ראה ניסים את דניס עם הפודל
השחור בידיה. ולא הצליח להבין. זה היה אותו כלב שראה קודם ברכב
- חלש, כבד וחסר חיים - ועכשיו הוא קפץ בידיה, כשכש בזנבו ונבח
בשמחה. הקולר הלבן נעלם מצווארו.

ניסים מצמץ. הוא הסתכל על הכלב, אחר כך על דניס, אחר כך שוב על
הכלב.
"מה... מה קורה כאן?"

דניס חייכה. חיוך קטן, כמעט משועשע.
"קורים ניסים, ניסים."
הצמידים על ידה צלצלו כשהרימה את הכלב מעט.

ניסים לא צחק. משהו לא הסתדר לו. הוא לא הבין מה הוא רואה, אבל
הוא גם לא עצר לשאול את השאלה הנכונה. הוא הסתכל על הדף שבידו.

"אבל העציץ..." אמר.
"מה איתו?" דניס הסתכלה עליו כאילו הוא שאל משהו חסר חשיבות.

הוא ניער את ראשו. "עזבי. לא משנה." הוא חזר לדבר שבאמת עניין
אותו: "טוב, תחתמי לי על האישור. רק את נשארת."

דניס הביטה בו כמה שניות. ואז חיוכה נעלם.
"על זה בדיוק רציתי לדבר איתך."
ניסים הרגיש שמשהו השתנה.
"אני לא מתכוונת לחתום."

הוא קפא. "מה?"
"שמעת אותי." היא הידקה את אחיזתה בכלב. "ותפסיק להציק לי עם
זה."

לרגע ניסים רק עמד שם, ואז יצא כהלום רעם. הדלת נסגרה בפניו.
האדם שכולם בשכונה פחדו ממנו נשאר מול דלת סגורה, בלי לדעת אם
הוא כועס, מושפל או פשוט לא מבין איך זה קרה. רק לפני רגע הוא
חשב שהוא מחזיק משהו עליה.

בפנים, דניס הניחה את הכלב על הרצפה.
"קוקו..." אמרה ברוך. "קוקו חמוד." היא ליטפה אותו.

בתה של דניס יצאה מחדר צדדי, הסתכלה על אמה במבט מאוכזב, אחר
כך על קוקו, אחר כך לכיוון הדלת שבה ניסים נעלם. היא שתקה כמה
שניות.

דניס לא הסתכלה עליה. "מה?" שאלה.

בתה הנידה את ראשה, "מטומטמת אחת," מלמלה לעבר אמה.
היא חיברה את הרצועה לקולר.
"בוא, קוקו," אמרה ברוך. "הולכים הביתה."