אביגיל נץ / שברי זכוכית |
אמרת שיש גבול שקוף
כמו זכוכית שעיתים מתנפצת
וכשאיש לא מביט זה מרגיש
שהנפש שלך מתחבטת
לא יודעת מתי זה הפסיק
להיות רק שיחה בין עיניים
כשהתחילו שיחות בין שכנים
זה ברח לנו בין הידיים
החוקים מסמנים לי גבולות
ואני אחריהם משתרכת
כבר שנים ממציאה התחלות
מסמנת דרכים בלי ללכת
איך ביום הוא קורא לי בשם
ובלילה קורא לי בשקט
בחזה אין לי לב שנושם
רק שתיקה ארורה שזועקת
תבוא...
אני לא צעירה כדי לבכות
וגם לא עייפה כדי לשכוח
כבר ספרתי שנים ארוכות
זו תקווה עקשנית ולא כוח
אם חשבתי - היום ייגמר
בא מחר ומגביר את הלהט
איך אפשר לאהוב עוד יותר
בלי לרצות לאבד את הדעת
החוקים מסמנים לי גבולות
ואני אחריהם משתרכת
כבר שנים ממציאה התחלות
מסמנת דרכים בלי ללכת
איך ביום הוא קורא לי בשם
ובלילה קורא לי בשקט
בחזה אין לי לב שנושם
רק שתיקה ארורה שזועקת
תבוא...
החוקים מסמנים לי גבולות
כך נראים החיים בלעדיך
השתיקות כבר הפכו מוכרות
מהיום בו פגשו את עינייך
אם תבחר להגיד לי שלום
לא אשליך את עצמי לרגלייך
הלוואי והיית חלום
כמו חיי שהיו לפניך
תבוא...
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|