בראשית ברא אלוהים את הנחש ואת האדם.
את היית לאישה השנייה בגן העדן, נוצרת מצלע האנרגיה הזכרית.
על מי שהייתה שם לפני בריאתך לא נוהגים לספר, וגם אם ילמדונה
על דמות האישה הראשונה, האנרגיה הזיכרית כבר דאגה להכתים את
שמה - להעליל עליה סיפורי זוועות.
הם דאגו למחוק עבורך את העבר, לטאטא אותו טוב מתחת לשטיח.
התחלת לכאורה דף חלק.
בהמשך, נענשת בגלל הלחץ שהפעיל עלייך נחש, נקרעת בין הצורך
לציית לחוק שלא הסבירו לך על סיבתו, לבין מניפולציות
פסיכולוגיות שהופעלו עלייך; והוא האפיל עלייך; יצר הסקרנות
הטבעי שלך.
סילקו אותך יחד עם האדם הראשון מגן העדן. הוא חויב לעבוד עבודת
כפיים קשה.
ואת? נגזר עלייך להרגיש איך חיים מתפתחים ברחמך, בתוך גופך.
שכפלת בשר מבשרך, כפי שהיית לצלע מתוך שלם.
אבל פצעו אותך פצע עמוק, פצע שבהמשך יהיה לפצע של נשים אחרות,
לדורות קדימה; "הרבה ארבה עצבונך והרונך, בעצב תלדי בנים, ואל
אישך תשוקתך והוא ימשול בך".
להיות לרחם, לשפחה. והעצב של ויתור עצמי והכאב הפיזי והנפשי
הנלווה לרחם.
מאז ועד היום, חלקם רואים בך, בנו; רק רחם. קושרים את האנרגיה
הנקבית לייצור של חיים.
יש שיראו בך פגומה, פחות אישה במידה ותחליטי שאת לא מעוניינת
לעשות זאת. את תרגישי תמיד פחות כי הם יגרמו לך להרגיש שמשהו
בך שבור. לא רצויה, אגואיסטית, בודדה--

אז לאישה שהיא עולם ומלואו, שהתייחסו אליה כאילו הייתה רק
לצלע, ולאישה הראשונה אשר קולה הושתק ותדמיתה בזדון הושחרה -
אני לא יודעת אם אי פעם אחליט שאני מעוניינת לייצר חיים בתוך
רחמי, אבל אני מאמינה שאם אחליט שאני אהיה הדור האחרון לנשים
מצד אימי; כנראה שלא אציף בכן, אותן הנשים אשר הייתן כאן לפניי
- אף לא קמצוץ של אכזבה.