אני כותב את המאמר הזה במודעות עצמית גבוהה.
אני אמן וכמו מיטב האמנים רוב הזמן אני אגואיסט.
יש מישהו, שתפס אותי כשהעדפתי ליצור ללא הפסקה - גם אם זה אומר
"לא לספור אותו".
אז אני בהחלט לא מושלם. אבל יש לי הזדמנויות בהן אני בוחר לתת
מעצמי לסביבה. למשל כתבתי מאמר שהוקדש לאחד המדריכים בדיור
שלי. ואחר כך הרסתי הכול כשדיברתי (בטעות) בחוסר אמת, אבל הוא
יודע שכשאני כותב על מישהו בבמה חדשה, זו אהבה לנצח.
או למשל, כמו שכתבתי באחד המאמרים שלי, אני מראה את הכבוד
והאהבה שלי לנגר ברנארד ממקום התעסוקה שלי, בכך שאני מפנה את
המגש שלו למטבח.
ויש את המפגשים השבועיים עם אסתי הסייעת והבחורה בטיפולה,
כשאנחנו משחקים מישחקים חווייתיים ולימודיים שיסייעו לצמיחה
הקוגנטיבית שלה ולערך העצמי שלה (הרבה פעמים אני נותן לה
לנצח).
כל פעם שאני נותן מעצמי, זה גורם לי לגדול מעבר לאגו הקטנוני
שלי ובכך זה נותן לי הרבה יותר ממה שאני נותן. בקבלה ובבודהיזם
נאמר שזה הנותן צריך לומר תודה, כי הוא זה שהרוויח.
העניין עם הנתינה הוא קצת מתעתע, כי לפעמים אתה צריך לתת
למישהו אחר לתת, כי זו הנתינה שלך כלפיו, כמו במקרה של הדודה
הנפלאה שלי, שנהנית שאני זקוק לה.
אבל שיהיה ברור, שאני זקוק לה כי אני אוהב אותה, בניגוד לתחילת
הקשר בינינו, שאהבתי אותה כי הייתי זקוק לה. |