אם הייתי מתוודית בפניך על דברים שעשיתי, היית נשאר איתי?

קונסטלציית מזל תאומים מטלטלת את שפיותי מצד לצד, בין הקוטביות
המלאכית והשטנית. הבודהה,
והמחשבות הפולשניות שלי.

בזרועות לוציפר אני מוחה דמעה שקטה.
מייחלת לאהבתה של קרס.

אבל אני - סדין לבן
מוכתם בדם.
אני חווה ולילית בגוף אחד;

באותה הנשימה אני נזירה.
אבל הם מעולם לא ראו בגופי מקדש.
ואף על פי כן, אני עדיין מתפללת...
מייחלת שיפסיק
משתמש בי ושוכח
לגרון הזה מחוברת גם נשמה
החור המועדף עליו מעלה בי בחילה
הקיבה שלי שורפת אבל אני הכי יפה כשאני שקטה.

זה קורה לעתים קרובות יותר משתוכל לתאר לעצמך,
לרוב כשאני לוגמת היישר מבקבוק של 40 אחוז כוהל; לעתים קרובות
אף יותר כשאני רוכבת עליך, בוקרת הפוכה

תבין, אני גונחת אך אגרופיי קפוצים,

אני נושקת ואז סוטרת,
באותה הנשימה אני שונאת אבל גם אוהבת.
נופלת... ונשברת.

אנחנו הפכים קוטביים, מתרחקים, נמשכים ומשלימים.
תחת רחמיך הריאות שוב מתמלאות חמצן, אופוריה שמרגישה כמו מנת
סם.
אבל אני... אני אדרנלין.
פרץ של דופמין.
המפתח לשפיות הארורה שלך.

את הנשמות שלנו לא ניתן היה להציל, גם לא בעזרת באר מלאה מים
קדושים -

כשאבות אכלו בוסר,
ובנים רק רצו להיות להם לגאווה.
אבא בוכה על בן.
בן בוכה על "אבא".
מביטים מעלה, בשיניים רקובות,
וחטאים מלאים בכוונות טובות.

ואני חולה. פסיכוטית, לפעמים - והתקפי הפאניקה שלי תמיד תופסים
אותי בזמן הלא מתאים, לעיתים תכופות אף יותר כשאני מתפרקת על
רצפת חדר האמבטיה שלך.

אתה אומר שאני מתגרה יותר מדי, שאני נאנחת חזק מדי, שאני מושכת
אותך קרוב יותר אליי, שתתמכר; אני משגעת אותך, ולבסוף אני
ארחיק אותך.

תבין, זה לא מקרי שאתה מוצא עצמך על הברכיים, לא מבין למה, או
על מה בדיוק אתה מתחנן בפניי, כי עכשיו? עכשיו אני רודפת
אותך.
שולטת לך בפנטזיות הארוטיות,
החך שלך מתמלא בטעם של זיכרון, בירכיים שלי מתהדקות חזק יותר
בזמן שאני צורחת את שמך.
השיניים כואבות מהכחשת אובדן. חורבן.

זה הכל תאווה, קנאה.

אתה חייב להפנים - החטא הגדול ביותר של גברים?
הוא הגאווה.

אבל הרי בסוף כולכם תתאבלו עליי כשתגיעו לפורקן.