מעולם לא למדתי איך להיות סירת מפרש.
איך להתמסר לרוח.
איך להרגיש בבית בתוך הלא־נודע.
איך להישען על מה שכל הזמן משתנה.

אני צוללת.
לשם נועדתי.
מעבר לשחפים,
מבעד לאור המתפזר על פני המים,
שם הקולות עוד נשמעים.
אני שייכת למעמקים.
אל המקום שבו המים נעשים דחוסים,
והאור נבלע בשלמותו.

הגוף שלי נבנה
כדי לעמוד בלחץ.
אבל הוא גם הפך אותי לכבדה.
אין בכך דבר חינני.

אין מפרשים לבנים,
כמו וילונות ברוח,
הלוכדים את זהבה של שעת בין הערביים.
אין רומנטיקה הנגלית מן החוף
אני לא רוקדת עם הגלים.
אני נעלמת תחתיהם.
בדממה מכוונת.

עם שקיעת השמש.
אני עוזבת את הנתיבים שנועדו למפרשים לבנים.
ומתמזגת עם הנתיב שבאמת מותאם עבורי
הרבה לפני שמישהו בכלל הבחין
שכבר לא הייתי שם.

אם תביט מלמעלה,
היית יכול לחשוב
שהים לקח אותי.
עוד אבדה שנבלעה מתחת לפני השטח.
עוד אבדה שכבר שייכת למעמקים.
היית בטוח שאני טובעת.
כאילו אני זו שזקוקה למושיע
בזמן שאינך מסוגל אפילו להבחין
שסירת המפרש היקרה שלך
כבר שקועה עד מחציתה

אני יודעת איך לשרוד כאן.
אני מכירה את החשיכה
ויודעת מה היא חובת בתוכה.
אולי איני מה שחשבת שאתה צריך
אבל ההרס שהכאוס שלך הותיר אחריו
כבר אינו באחריותי.

כי מעולם לא למדתי
איך להשתלב לצד סירות מפרשים.
אבל אני יודעת איך להיות צוללת
זו הדרך היחידה
שבה אני יודעת להיות אני