כבר זמן מה שלא הצליח ליצור עוד איורים וקומיקס.
היצירתיות הויזואלית התפרצה מתוכו בתקופות של מצוקה - וכבר זמן
מה שבכל יום מצא רגעים של אושר. אז הוא ויתר על ההשראה הזו
והסתפק בכתיבה.

כעבור זמן מה, בדיור המוגן בו התגורר, שם לב שמוצר מסוים עוזר
לו לעבור את היום אפילו יותר בשמחה. אז הוא שקל לכתוב עליו שיר
או אפילו סיפור.
"זה לא עומד בסתירה עם היושרה האמנותית שלי", ניסה לשכנע את
עצמו, "אני ממש אוהב את המוצר הזה".
אפילו אנדי וורהול, אמן הפופ-ארט, טען בהתרסה כלפי הממסד
האמנותי, שכיום מוצרים תעשייתיים הם חלק מהמהות שלנו כבני אדם.
בציור המפורסם שלו, עם פחיות השימורים (ובכלל ברוב הציורים
שלו), הוא שתל פגם קטן בכל חלק מהציור כי זה מה שהופך את זה
לאמנות.
"אני אפילו לא דורש עבור זה כסף", ניסה שוב להצדיק את הבלתי
ניתן להצדקה, "רק אם בעקבות היצירה יציעו לי כסף, יש סיכוי
שאסכים - וגם זה לא בטוח".
אבל תנאי נוסף, הזכיר לעצמו, הוא שהפועל הפשוט שעושה את
המוצרים יקבל משכורת מינימום מכובדת.
"גם בתנאי הזה אני לא יכול ליצור משהו שקשור במוצר", הזכיר
לעצמו, "אני אמן ולא זונה..."

לפתע נשמע צלצול בדלת. הוא פתח אותה ומצא סוכן מכירות של
המוצר, שהגיע עקב צילומים שלו בסופר קונה ערמות של המוצר.
"אני יודע למה באתם!!!", צעק מבלי לברר למה הגיע איש עם הלוגו
של המוצר, "ואני לא זונה!!!"
הוא טרק לו את הדלת בפנים, משאיר את איש המכירות לתהות.