יש אנשים שמדליקים גפרור
ומכנים זאת אהבה.
אבל אני רציתי מדורה
שתאיר לי את הדרך
חזרה אל עצמי.
רציתי שמש
שתדע לבעור בלי לכלות,
כי אני כבר יודעת
כמה קל להתבלבל בין חום
לבין מחסה,
בין תשוקה
לבין ידיים שיודעות להחזיק
בלי לשבור את מה שקדוש.
רציתי מישהו שיבין
שבתוכי יש יערות פרא
שאף אחד לא נכנס אליהם
בלי לבקש רשות מהלב.
רציתי שישאל
איך נשמעת השתיקה שלי,
איזה לחש אני שומרת
כשהלילה יורד,
ממה אני בורחת,
ואיזה חלק בי
עדיין עומד בשער
ומחכה שיקראו לו בשמו האמיתי.
רציתי שייגע בי
אבל לא כמו מי שבודק אם אני אמיתית,
אלא כמו מי שמניח אוזן על קיר עתיק
ומקשיב למה שנשמר בו
גם אחרי שהבית כבר נחרב.
אני רוצה אהבה
שלא תעמוד על סף הגוף שלי
כמו אורח מהסס,
אלא תיכנס
כמו גשם ראשון אחרי בצורת.
אני הולכת
עם כיסים ריקים
ועם שמיים מלאים מעליי,
עם הלב שלי
כמו מנורה קטנה
שעדיין מסרבת להיכנע.
ומישהו עוד יגיע
לא רק אליי
אלא עד המקום בי
שבו האהבה מפסיקה להיות כמיהה
והופכת לבית. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.