ארז היה גבר ממוצע בגובהו, עם שיער שחור שופע וגוון עור כהה
יחסית, שבגללו נאלץ לא פעם לעבור בדיקות ביטחוניות קפדניות
וממושכות יותר מהרגיל בשדות תעופה. חבריו, שהכירו את אופיו
הרגוע והימנעותו הכללית מוויכוחים, נהגו להתבדח על כך שהמראה
החיצוני שלו פשוט לא תואם את האישיות השקטה שלו. אלא שבמציאות
היומיומית, ובמיוחד במפגשים עם אנשי ביטחון, לרושם הראשוני הזה
היה משקל אמיתי.
ביום שלישי בבוקר, ארז מצא את עצמו תקוע במוסך "זוהר ובניו"
באזור התעשייה של חולון. המכונית שלו, פז'ו 206 שנת 2014 בצבע
אפור מטאלי דהוי, סירבה להניע כבר בפעם השלישית באותו חודש.
הבעיה עם הפז'ו לא הייתה המנוע. המנוע נהם בצורה תקינה. הבעיה
הייתה החשמל. החשמל ברכב חי חיים משל עצמו, חיים אוטונומיים,
חופשיים מכבלי הלוגיקה האנושית. חלונות החשמל היו נפתחים
ונסגרים לא לפי לחיצת הכפתור, אלא לפי מצב הרוח. לפעמים היית
לוחץ על פתיחת החלון הימני, והמגבים היו מתחילים לפעול בטירוף,
מנקים שמשה יבשה לחלוטין תחת שמש קופחת של אוגוסט.
הרדיו היה נעול. לא סתם נעול, אלא שבוי בתוך קפסולת זמן
תרבותית. מזה כשבועיים שהכפתורים סירבו להגיב. לא ווליום, ולא
סריקת תחנות. הוא היה תקוע,  על תדר אחד ויחיד, שקלט באופן
פנומנלי דווקא את שידורי הרדיו של ראמאללה. לא סתם שידורים,
אלא את שעות השיא של המואזין, בקול סטריאופוני עמוק, חד ומלא
פאתוס, שהדהד דרך ארבעת הרמקולים של הרכב (שאחד מהם היה חצי
קרוע וייצר אפקט של סאב-וופר דיסטורשן מאיים). ארז ניסה הכל.
הוא דפק על הדשבורד, הוא קילל בצרפתית, הוא ביקש יפה, הוא ניסה
לתקוע מסטיק אורביט משומש לתוך חריץ הדיסקים. שום דבר לא עזר.
הרכב קבע את פס הקול של חייו.
באותו יום שלישי ארז היה צריך להגיע לפגישה עם חברה שלו,
שנקבעה לשעות הערב בירושלים. הוא הביט בקצב העבודה האיטי במוסך
והבין שאין סיכוי שזה יקרה בזמן ולמרות שכל נורות האזהרה הבהבו
באדום והמוסכניק המליץ להשאיר את הרכב לבדיקה מעמיקה, ארז
החליט לקחת את הסיכון. הוא שילם על הבדיקה הראשונית, התניע,
ויצא לדרך כשבליבו תקווה קלושה שהמנוע יחזיק מעמד.
וכך, מוקף במליצות המזרח התיכון החדש, יצא ארז אל הדרך, אל
כביש 443, עורק החיים המחבר בין השפלה לבין עיר הקודש.

הנסיעה בכביש 443 היא תמיד חוויה כשלעצמה. מצד אחד, גדרות
הפרדה מונוליטיות המזכירות סרטי מדע בדיוני קודרים. מצד שני,
נוף הררי תנ"כי, עצי זית עתיקים השוזרים את שורשיהם בהיסטוריה
מדממת, ותחנות דלק המציעות מבצעים על קפה ומאפה ב-12 שקלים.
זהו המרחב ההיברידי בהתגלמותו, מקום שבו הקלישאה הציונית פוגשת
את הטרגדיה הפלסטינית, והכל בניחוח של עץ ריח בריח "אוטו חדש"
שתלוי על המראה האחורית.
ארז נהג, והרדיו דפק בראשו בעוצמה מקסימלית: "אללהההההו
אכבררררר... אללהההההו אכבר...". הקול של המואזין היה כל כך
חזק, שארז הרגיש את הוויברציות במושב הנהג, ישירות בעמוד השדרה
שלו. הוא הרגיש כאילו הוא עצמו הופך לחלק מהמינרט, כאילו
המכונית שלו היא מובלעת ריבונית של הרשות הפלסטינית בתוך שטח
.C הוא ניסה להנמיך. הכפתור הסתובב על ריק, משוחרר מכל מחויבות
מכנית.
בחוץ החל לרדת הערב. שמש אדומה, כמו עגבנייה בשלה מדי שנמחצה
על אופק הבטון, שלחה קרניים אחרונות על פני הנוף. ארז ידע
שהמחסום מתקרב. מחסום מכבים. שער הגיא המודרני, מקום שבו
חלומות על דו-קיום מתנפצים אל מול אפודים קרמיים ופנסים
טקטיים. פתאום, ללא כל אזהרה, החלונות החשמליים החלו לזוז.
"יש אלוהים!" קרא ארז בקול, משתמש בקלישאה התאולוגית הנפוצה
ביותר במזרח התיכון, אולם השמחה הייתה מוקדמת מדי. החלונות לא
נפתחו עד הסוף. הם גם לא נסגרו. הם נעצרו בדיוק, אבל בדיוק,
במרחק של שני סנטימטרים מהמסגרת העליונה. רווח קטן. חריץ צר.
חרך ירי.
התוצאה האקוסטית הייתה קטסטרופלית. הרווח הצר יצר אפקט של תיבת
תהודה מושלמת. המואזין ברדיו לא סתם צעק; עכשיו, השילוב של
הרוח שנכנסה מהחריץ יחד עם הדיסטורשן של הרמקול הקרוע יצר
שריקה סירנתית מטורפת, שילוב של קריאה לתפילה יחד עם רעש של
מטוס סילון ממריא.
המחסום הופיע באופק. אורות פלורסנט כחולים וצהובים ריצדו
בשקיעה. בטונדות צבועות בכחול-לבן, כיוונו את התנועה לנתיב אחד
וצר. הלב של ארז החל לדפוק בקצב הדרבוקות של הרדיו. הוא ידע
איך הוא נראה. הוא הסתכל במראה האחורית. הזיעה של הנסיעה, יחד
עם התאורה הצהובה של כביש 443, שיוו לעורו גוון עמוק, זיתי,
כמעט אייקוני. עם הזיפים של שלושה ימים שגידל מתוך עצלנות
קיומית טהורה, הוא נראה פחות כמו ארז מגבעתיים ויותר כמו
מוסטפא מג'נין שחזר מיום עבודה מפרך בבניין.
במחסום עמד טוראי דניאל. דניאל היה בן 19, מנתניה. הוא היה
שילוב קלאסי של תום ישראלי, עייפות כרונית והורמונים של לוחם
בשירות חובה. בעיניו של דניאל, העולם חולק לשניים: אלה שיש להם
תעודת זהות כחולה ואלה שמנסים להערים עליו. הוא עמד שם, האפוד
הקרמי כבד על כתפיו, הנשק שלו, תבור משופצר עם כוונת "מפרו",
תלוי עליו כמו איבר גוף נוסף, סמל פאלי של ריבונות וכוח.
הפז'ו של ארז התקדמה לאט. ממרחק של עשרים מטרים, דניאל כבר שמע
את זה. זה לא היה סתם רעש. זה היה גל קול מאיים, תרבותי,
פוליטי, דתי: "חי עלללללל אל-סלאאאאאאה... חי עלללללל
אל-פלאאאאאאח...".
"מה זה החרא הזה?" מלמל דניאל לעצמו וסימן לפז'ו לעצור.
ארז עצר. המכונית רעדה. המנוע גמגם. הרדיו צרח. דניאל התקרב אל
הרכב, ידו הימנית נחה באופן טבעי, כמעט אירוטי, על ידית האחיזה
של התבור. הוא נעמד ליד חלון הנהג, החלון עם החריץ של השני
סנטימטרים.
"ערב טוב," אמר דניאל, קולו מנסה להישמע סמכותי אך נשבר מעט
בסוף, זכר לגיל ההתבגרות שרק הסתיים.
מבעד לחריץ הצר, ארז ניסה לחייך. החיוך שלו, בעקבות המתח, נראה
יותר כמו עווית של אדם הלוקה באירוע מוחי קל או, לחילופין, כמו
חיוך של מחבל מתאבד ברגע של התעלות דתית.
"שלום," צעק ארז מבעד לחריץ, מנסה לגבור על המואזין. "יש לי
בעיה!"
"תפתח את החלון," אמר דניאל, גבותיו מתחברות לקו אחד של חשדנות
מזרח-תיכונית טיפוסית.
"אני לא יכול!" צעק ארז. "זה תקוע! החשמל! המוסך של זוהר! הכל
דפוק!"
בשלב הזה, הרמקול הקרוע של הפז'ו החליט לתת את סולו חייו. קולו
של המואזין הגיע לשיא המליצה הרטורית, עם אפקט הד שנוצר כתוצאה
מהחריץ בחלון: "אללהההההו אכבר! (אכבר... אכבר...) ואשאהדו אן
לא אילאהה...". דניאל שמע רק מילה אחת מתוך הצרחה הזו: אכבר.
המילה הזו, בעולם המושגים של חייל במחסום מכבים, היא לא תואר
השוואתי בערבית ספרותית; היא אות פתיחה למערכה האחרונה של
הטרגדיה הפלסטינית-ישראלית.
"תפתח את החלון אמרתי לך!" קרא דניאל, צעד אחד אחורה, ידו
הימנית כבר לא רק נחה על הנשק , היא דחפה את הניצרה מאש בודדת
למצב של כוננות קטסטרופה.
"זה לא נפתח!" ארז התפתל במושב. הוא ניסה להגיע לכפתור החלון
כדי להוכיח לדניאל שהוא לוחץ, אבל התנועה שלו, התכופפות מהירה
לעבר מרכז הדשבורד, נראתה מבעד לשמשה המאובקת בדיוק כמו תנועה
של אדם השולח יד אל מתחת למושב כדי לשלוף משהו. משהו שחור.
משהו עם ניצרה. משהו שמיוצר בעזה.
"מחבל!" צעק דניאל.
הקלישאה נורתה לחלל האוויר. המילה המכוננת של החוויה הישראלית.
ברגע שהמילה הזו נאמרת, הזמן עוצר מלכת והופך לזמן מיתי, זמן
של גיבורים, זמן של הקרבה. דניאל דרך את הנשק. רעש המתכת של
הדריכה, קלאק-קלאק , היה חד וברור, אפילו מעל לקולות התפילה
מראמאללה. זה היה רעש של מציאות שאינה סובלת עוד מטפורות.
"קודקוד, קודקוד, כאן תחנה, יש לי כאן פח"ע במחסום! אני חוזר,
פח"ע במחסום! רכב חשוד, נהג בן מיעוטים, צועק 'אללה אכבר'
ומסרב לפתוח חלון!" דניאל צעק לתוך מכשיר הקשר שלו, ה"מירס"
הצבאי שקרקש על כתפו כמו תוכי מטורף. מהצד השני של הקשר בקע
קולו של המפקד, סגן איתי, בחור קיבוצניק מרשפון, שרק רצה לסיים
את המשמרת ולחזור לחברה שלו.
"כאן קודקוד, דניאל, אל תירה! אל תירה! אני מגיע עם תגבורת!"
בתוך פחות משלושים שניות, מחסום מכבים הפך לסט צילומים של סרט
אקשן הוליוודי סוג ב', בבימויו של קוונטין טרנטינו ובמימונו של
משרד הביטחון. ג'יפ "דוד" צבאי הגיע בנסיעה לאחור בחריקת בלמים
מטורפת, פנסי ערפל נדלקו, ושלושה חיילים נוספים קפצו ממנו,
כולם עם נשקים דרוכים, פניהם מכוסות בפיח קיומי ובמסכות סערה
שלחלוטין לא היו נחוצות למזג האוויר.
"צא מהרכב! ידיים על ההגה!" צעק סגן איתי במגאפון, למרות שהוא
עמד במרחק של שני מטרים מהאוטו.
ארז ישב בפנים. הוא היה מבועת. הוא הרגיש כמו הדמות הראשית
בסיפור של אתגר קרת, זה שהולך לקנות חלב ובסוף מוצא את עצמו
מנהיג מרד פועלים בבוליביה. המוזיקה ברדיו המשיכה בשלה, עכשיו
עם נאום פוליטי נלהב של אחד ממנהיגי החמאס, שקולו רעד מרוב
פאתוס מהפכני.
"אני לא ערבי!" צעק ארז מבעד לחריץ של השני סנטימטרים. "אני
מגבעתיים! קוראים לי ארז! אמא שלי עובדת בעירייה!"
"זה מה שכולם אומרים!" צעק אחד הלוחמים מהתגבורת, בחור בשם
אופק שהושפע עמוקות מסדרות טלוויזיה על יחידות מיוחדות. "הוא
משתמש בלוחמה פסיכולוגית! הוא מנסה לערער את הריבונות שלנו
באמצעות שיח אזרחי מזויף!"
"איתי!" צעק ארז, מזהה את הדרגות של הקצין. "תסתכל עליי! אני
לובש חולצה של 'קסטרו'! יש לי פנקס חבר בדיגיתל! אני שמאלן
מתון, אני מצביע למפלגות מרכז-שמאל שלא עוברות את אחוז החסימה!
תציל אותי!"
סגן איתי היסס. הקלישאה של הקצין הרגיש והחושב, ה"יורה ובוכה"
המסורתי, התעוררה לחיים בתוכו. הוא הסתכל על ארז. השמש כבר
שקעה לחלוטין, ואורות המחסום יצרו צללים ארוכים,
אקספרסיוניסטיים, על פניו של הנהג. מצד אחד, חולצה של קסטרו.
מצד שני, המואזין. מצד אחד, פנקס דיגיתל שהוזכר כטקסט קדוש.
מצד שני, הפז'ו הצרפתית , וצרפת, כידוע, תמיד הייתה חשודה
בעמדות פרו-פלסטיניות.
"דניאל," אמר איתי לאט. "שמור עליו בכוונת. אופק, תביא את
הפטיש."
"איזה פטיש, המפקד?"
"הפטיש לפריצת דלתות. אנחנו הולכים לעשות כאן דה-קונסטרוקציה
של הרכב."
ארז הבין שאם הוא לא יעשה מעשה, הוא יהפוך לעוד סטטיסטיקה בדוח
של ארגוני זכויות אדם או לכתבת שער במוסף "הארץ" תחת הכותרת:
"מותו של הפוסט-מודרניסט: איך תקלה בחשמל של פז'ו הרגה את
הדיאלוג." הוא החליט להשתמש בכלי האחרון שנותר לו: האבסורד
המוחלט.
הוא החל ללחוץ על כל הכפתורים ברכב בבת אחת. הוא לחץ על כפתור
האורות המהבהבים, הוא הפעיל את המגבים, הוא לחץ על המצת, הוא
פתח את תא הכפפות שממנו נפלו עשרות קבלות של חניונים ומפות
ישנות של כבישי הארץ מלפני בניית כביש 6. הוא לחץ על כפתור
כיוון המראות, והמראות החלו לזוז פנימה והחוצה כמו אוזניים של
פיל מבוהל. זה היה מופע מולטימדיה קונספטואלי. המכונית החלה
להבהב, להתיז מים על השמשה, להזיז את המראות, וכל זה בזמן
שהמואזין מגיע לטונים של אופרה ואגנריאנית.
החיילים נסוגו צעד אחד אחורה. זה לא היה פח"ע רגיל. זה היה
פח"ע סוריאליסטי.
"המפקד!" צעק דניאל. "זה מטען קלאץ'! הרכב הולך להשמיד את
המחסום! הוא מפעיל את מנגנון ההשמדה העצמית!"
"לא, טמבלים!" צעק ארז, דמעות של ייאוש קיומי בעיניו. "זה
צרפתי! ככה המכונית אומרת שהיא עייפה!"
ואז, בשיא המהומה, כשאופק כבר הניף את פטיש הפריצה הגדול שלו
באוויר, מוכן לנפץ את השמשה הקדמית ולשחרר את השדים שבפנים,
קרה הנס הפוסט-מודרני. הרדיו הפסיק. לא סתם הפסיק. הוא לא
השתתק. חלל האוויר נמלא פתאום, בעוצמה של מאה דציבלים, בצלילים
המוכרים, המתוקים והנדושים ביותר של התרבות הישראלית
הפופולרית. תקלה קוונטית בדשבורד העבירה את התדר מראמאללה
ישירות לגלגלצ: " ואז אני אהיה כמו שמש לעולם..."
קולו של חנן בן ארי בקע מהרמקול הקרוע. המוזיקה המזרחית-לייט,
עם נגיעות של פופ מערבי והרבה אמונת-תמימה, שטפה את המחסום כמו
טל של בוקר על שדה קוצים. אופק עצר את הפטיש באוויר. דניאל
הוריד מעט את הקנה של התבור. סגן איתי הרגיש איך המתח בשרירי
הצוואר שלו משתחרר. חנן בן ארי היה הקונצנזוס. חנן בן ארי היה
כור ההיתוך. אי אפשר להיות מחבל כשחנן בן ארי שר לך על אהבה.
באותו רגע ממש, כאילו כדי לחתום את העסקה, החלון החשמלי בצד של
ארז ירד למטה לחלוטין. בצורה חלקה. בשקט. כמו חלון של מרצדס
חדשה. השקט ששתרר במחסום היה כמעט דתי. רק הרמקול הקרוע המשיך
לזמזם את הפזמון המוכר. ארז ישב בכיסאו, ידיו עדיין על ההגה,
ראשו שמוט קדימה. החלון הפתוח לרווחה הכניס פנימה את אוויר
ההרים הצלול כיין, ואת ריח הדיזל של ג'יפ ה"דוד".
סגן איתי התקרב לאט, הוריד את המגאפון, והסתכל פנימה לתוך
הרכב. הוא ראה את תעודת הזהות הכחולה של ארז שהייתה מונחת על
המושב שליד, עם הספח הפתוח שמראה שהוא אכן גר ברחוב כצנלסון
בגבעתיים.
"תגיד לי, גבר," אמר איתי בקול עייף, קול של מדינה שלמה. "מה
זה היה?"
ארז הרים את ראשו. הוא הסתכל על איתי, אחר כך על דניאל, ואז על
הפטיש של אופק. הוא הרגיש שהוא חייב לומר משהו עמוק, משהו
שיסכם את החוויה האנושית, את הקונפליקט, את המצב האנושי בעידן
הטכנולוגי והפוליטי הנוכחי.
"זו מערכת החשמל הצרפתית," אמר ארז בשקט. "היא לא בנויה למזרח
התיכון."
איתי הנהן בהבנה. זו הייתה תשובה שהוא יכול היה לקבל. זו הייתה
תשובה שכולם יכלו לקבל. הצרפתים תמיד אשמים. אם לא בגלל הסכמי
סייקס-פיקו, אז בגלל האלקטרוניקה של פז'ו.
"סע, סע מכאן," אמר איתי וסימן לחיילים לחזור לג'יפ. "ושמע לי,
כנס למוסך. לא של זוהר. סע למוסך מורשה. חבל על החיים שלך."
"תודה," אמר ארז.
הוא שילב להילוך ראשון. הרכב התקדם לאט, עבר את הבטונדות
הכחולות-לבנות ונכנס אל תוך הלילה של כביש ירושלים. מאחוריו,
מחסום מכבים חזר לשגרת הקיום שלו, עמידה פאסיבית אל מול פני
הנצח. כעבור שתי דקות של נסיעה, החלון החשמלי עלה שוב מעצמו,
נסגר לחלוטין וננעל בקליק סופי. הרדיו, לעומת זאת, נשאר על
גלגלצ. חנן בן ארי סים לשיר, והקריינית בעלת הקול הסמכותי
והמרגיע הודיעה על עומסי תנועה בכניסה לעיר הקודש.
ארז חייך לעצמו בחושך. הוא ידע שהסיפור הזה מעולם לא קרה, ואם
קרה, הרי שהוא רק סימולקרה של סיפור אחר, פשוט יותר, שבו
חלונות חשמליים עובדים, והמואזין קורא רק למי שרוצה לשמוע.