המפתח בכיס שוקל כמו משאית בטון
שהפסיקה לערבל ועכשיו מובילה גוש דומם.
על שמך, שהיה חרוט כאו בספסל,
כיסו שכבות של צבע ושל זמן.
על מי שהיינו ומה שלא נהיה,
בנו שכונות חדשות. מעוצבות כמו חיריה,
בתים גדולים שיכילו ערימות של זבל,
שיהיה נוח להישען ולצפות באח הגדול.
כאן ישבנו במעגל. ודיברנו על אידיאלים.
וכאן במה שהיה ואדי והיום הוא כביש,
הפעם היחידה בה נישקתי אותך
מאבנת הכל במפולת השנים.
במחברת הדרכה ישנה,
שמות של חניכים.
בכתב קטן, מסודר, מיניאטורה של אמת בעמוד האחרון:
אני אוהב את שרון.
כתבתי, שלא אשכח,
שפעם אהבתי אותך. |