אחרי שקראתי מאמר על תום הודג'קינסון, התחלתי לפקפק ברצינות של
"אלוף בטלות", המניפסט שכתב בשם העצלות.
דבר ראשון, לכתוב מניפסט שלם בו אתה משבח עצלנים, זה מעשה חרוץ
מאוד.
חוץ מזה, הוא בעצמו תאר כיצד הכורים טרום המהפכה התעשייתית
נתקפו בהתקפי עצלות שבעקבותיהם נתקפו בפרצי עבודה קשה, כך שהיה
להם הרבה יותר קל להיות... חרוצים במידה, כן? ומה שהוא כתב על
עצמו בבית, לא מראה שהוא אדם עצלן לחלוטין. להפך. אחרי מנוחה
טובה הוא הרבה יותר נחמד ועוזר.
וגם המניפסט האחר שכתב, "אין מחיר לחופש", על זה שצריך לייצר
תרבות מחתרתית במקום להיות צרכני תרבות קפיטליסטית, זו כבר
חריצות לשמה.
אז אפשר לסכם שהוא כמו קוהלת, בעד איזון בחיים.
גם אני חושב ככה: להיות עצלן לחלוטין זה פרזיטיות, אבל להיות
כל הזמן חרוץ מנוון את המוח.

יום אחד בסדרה של ימים דומים, הזמין אותי גולן המדריך לעשות
כלום באורווה.
"תביא ספר איתך...", הוסיף בטון משועשע.
גם ברנארד הנגר היה בעבר בתחילת השבוע מתחיל הכול במדיטציה,
אבל בניגוד אליי שסיכמתי את זה בכך ש"צריך להתחיל את השבוע
בלעשות קצת כלום כדי שתהיה מוטיבציה לעשות הרבה מאוד", סיכם את
זה ב"צריך להתחיל את השבוע ברוגע כדי שהשבוע ימשיך רגוע".
להודות בכך שהוא מסוגל לפעמים לעשות כלום, זה מעל האגו שלו.
והוא בנאדם יצירתי ופדגוג מעולה ואמן מעולה, אבל בזה יש לו
חיסרון.
בקיצור, הייתי בא לאורווה וקורא שם.
בפעם הבאה שבאתי לאורווה, גולן המדריך אמר ש"יהיו משימות, אבל
תוכל לקרוא בין המשימות ספרים".
זה עדיין יותר ליברלי מברנארד, אז באתי.
ככה התרגלתי לערום חציר בידיים חשופות לתוך דליים, לגרוף גללים
ולהשקות עציצים (וגם התקרבתי רגשית לסוסים) ובין משימה למשימה
קראתי עוד פרק. ובין פרק לפרק, כי יש לי הפרעת קשב וריכוז,
עשיתי עוד משימה.
וזה התאים לי. גם הקשר הרגשי שנוצר בין אביב מנהל האורווה
לביני, בין דייויד איש הצוות לביני, בין הראל איש הצוות לביני
- וגם בין דבורה מדריכת הרכיבה לביני, התאימו לי מאוד.

הגיע יום ובו הייתי פחות בטוח שמקומי הטבעי באורווה (ובאותה
תקופה הרגליים שלי היו פצועות) אז ניגשתי לאביב ואמרתי לו בלי
למצמץ: "בדרך כלל צריך לשבח חריצות, אבל לפעמים כשקשה מדי ואתה
פצוע..."
"כן", הוא אמר ורוח נעורים בפניו, "לפעמים צריך לאהוב אפילו
עצלנות".
והבנתי סופית שמצאתי את הבוס המושלם ומקומי באורווה.
http://stage.co.il/Stories/537412239