יש שני אנשים, רמי טאהא ורג'א נמירנה, שהם אחראיים לזה שיש לי
אתר משלי מחוץ לדפיוצר. כפי שאולי תנחשו, שניהם מוסלמים. אבל
למרות שלא תמיד הכול קל, הם בהחלט כמו אחים בשבילי.
רג'א הוא אח קשוח, שאחראי לזה שאני פחות "חופר" ולמרות שהוא
מפנק גם כן, רמי הוא יותר רך לבב ומפנק.

זה מזכיר לי את הרב מנחם פרומן. הוא היה אורח כבוד קבוע
באירועים של תנועות לקירוב לבבות, כגון תנועת "דרך אברהם". הוא
נהג להשתתף בטקסי "זִכְּר" סוּפיים (טקסי תפילה, שירה ודבקות
באל) לצד שייח'ים וחסידים מוסלמים.

עכשיו, בנוגע לרמי ורג'א, יש יצירות שאני ממהר להראות להם,
ובכל זאת יש גם יצירות שלמדתי שיפגעו ברגשות הדתיים שלהם.
מכיוון שגם כחילוני עם זיקה למסורת, יש לי רגשות דתיים, אין לי
שום רצון שרגשות דתיים של אחרים ייפגעו.

לדוגמה, המאמר "על שתי סדרות של ציצי מקניל שהקהל פספס", רק
בגלל מה שכתבתי בסעיף "מהו פוסט מודרניזם?", אין שום סיכוי
שאראה להם את זה. את הסדרות עצמן, לעומת זאת, אשמח בחפץ לב
להראות להם.

בלי קשר לאיריס או לדודה שלי (שהן בעיניי הכי-הכי), במערך דיור
"גלים", הכי אהוב עליי הוא אלי, שהוא במקרה חובש כיפה סרוגה.
התפתח בינינו (דווקא ביוזמתו) כבוד בין-דתי הדדי.
יהודי נוסף חובש כיפה שאני בקשר מצוין איתו, הוא דייויד. פעם
בטעות שלחתי לו אימייל בשבת והרגשתי נורא עם מעשיי, אז מיהרתי
להתנצל במוצאי שכת - ולשמחתי הוא סלח. דבר דומה, בדיוק באותו
יום, קרה עם אטליה וייס, שהנחתה את סדנת הכתיבה האחרונה (לעת
עתה) שהלכתי אליה ולשמחתי היא סלחה גם כן. היא גם קיבלה את זה
שאני אמנם מאמין בכוחות רוחניים, אבל מאמין בצורה שונה ממנה.
גם שירים שהיוו מבחן לסובלנות הבין-דתית היא קיבלה בהבנה.

כאן אני נזכר במקובל זקן (שכחתי את שמו) שהתנסה בטקסים מיסטיים
של דתות אחרות ודיבר עליהם בחיוב, למשל על ישוע - וגישתו לפיה
אלוהים הוא אהבה. הוא כינה זאת "קבלה טהורה". במילים אחרות, אם
קצת מכבדים את השונה מאיתנו, זה לא מוריד מערכנו - להפך: במקום
הסתגרות תרבותית נוצרת תרבות קוסמופוליטית.