הלילה לא היה סתם לילה. הוא היה שטיח קטיפה שחור שנפרש מעל גוש
דן, מנוקד בנורות ניאון קפוצות ועננים שמזכירים צמר גפן. השעה
הייתה שלוש לפנות בוקר. שעה שבה רק מלאכים, שדים ואנשים
שמרוויחים חמישים אלף שקל בחודש פלוס אופציות נמצאים ערים.
רז ישב על שפת המיטה האורתופדית שלו, מנורת הקריאה מטילה צללים
ארוכים על קירות חדר השינה. הוא לבש חולצת דריי-פיט ממותגת של
כנס סייבר בברצלונה, מכנסי טרנינג קצרים ונעלי סניקרס שנועדו
לאנשים שרצים מרתונים אבל שימשו בעיקר להליכה מהירה בין
הטרמינל לדיוטי פרי. רז היה ארכיטקט ענן. אף אחד, כולל אמא
שלו, לא באמת ידע מה זה אומר, אבל זה שילם על דירת שלושה חדרים
במגדל עם שומר וחדר כושר שאף אחד לא מתאמן בו. החיים שלו היו
רצף בלתי פסקני של "סינרגיות", "דליבריז" ו"אופטימיזציות של
קוד". הוא היה הגיבור המודרני: מנותק, יעיל, וסובל מחרדה
קיומית קלה.
לפתע, מכשיר האייפון 15 פרו מקס שלו רטט על השידה. הרטט היה
קצר, עצבני, כמו לב של ציפור שמבינה שהיא כלואה בתוך כלוב של
אפל. על המסך הופיעה הודעת ווטסאפ. השולח: בן זקן מונית מפוארת
שומר שבת.
בן זקן מונית מפוארת שומר שבת: [תמונה של ילד בן ארבע אוכל
במבמ, מטושטשת לחלוטין, עם פילטר של פרחים משנות התשעים] בן
זקן מונית מפוארת שומר שבת: "אני בדרך אליך נשמה. עוד חמש דקות
למטה. אל תשכח דרכון!!!!!"
רז מצמץ. הוא הביט ביומן הגוגל שלו. הטיסה שלו לסיאטל הייתה
בכלל ביום חמישי. היום יום שלישי. או אולי רביעי? בעולם
הפוסט-מודרני של מחשוב הקצה, הזמן הוא הרי רק מבנה חברתי, אבל
בנקודת הזמן הנוכחית, הוא פשוט היה צריך לישון.
הוא הקליד במהירות, אצבעותיו מתופפות על זכוכית הגורילה גלאס
בקצב של מתכנת מיומן:
רז: "בן זקן, אחי. הטיסה שלי ביום חמישי. לא היום. תחזור
לישון."
המענה לא איחר לבוא. שלוש נקודות אפורות קפצו על המסך, רוקדות
את ריקוד הציפייה האנושית הגדול ביותר של המאה העשרים ואחת.
ואז הן נעלמו. ואז הן חזרו. ואז נשלחה הודעה קולית באורך של
ארבע דקות ושתים עשרה שניות. רז נאנח, קירב את המכשיר לאוזנו
ושמע את קולו של בן זקן, מלווה בצפצוף החגורה של הסקודה
אוקטביה ובקולות הרקע של רשת ב'.
"רז, כפרה עליך, מה חמישי? מה חמישי עכשיו? המחשב של המונית
אמר לי 'רז - נתב"ג'. ואני, אתה מכיר אותי, המילה שלי זה מילה.
אני כבר על כביש 20, עובר את מחלף השלום. ראיתי את המגדל שלך,
האור דולק. מה, תשאיר אותי ככה ברחוב כמו כלב? וחוץ מזה, שלחתי
לך תמונה של אורי, הנכד הקטן של הבת שלי רוחמה, נכון מלאך?
נכון דומה לי בעיניים? קיצור, תרד, נעשה סיבוב, נשתה קפה של
תחנות דלק, נדבר על המצב. המדינה הולכת לאבדון, רז. פשוט
לאבדון."
רז הביט בתקרה. הוא ידע שאין טעם להתווכח. בן זקן לא היה סתם
נהג מונית; הוא היה כוח טבע. הוא היה האנטי-תזה המושלמת
לאלגוריתם. בעוד שחברות כמו 'אובר' ו'יאנגו' ניסו להפוך את
התחבורה האנושית לקו ישר ומנוכר של יעילות מתמטית, בן זקן ייצג
את הכאוס הגולמי, את השבר המובנה במערכת, את האנושיות המבולבלת
שסירבה להסתנכרן עם העולם.
"טוב," לחש רז לעצמו, "אז נלך לנתב"ג ביום שלישי. מקסימום נשב
בארומה בטרמינל 3 ונחשוב על משמעות החיים."
כשהדלת של הסקודה נפתחה, ריח עז של 'עץ ריח' בריח "קוקוס
קטלני" מעורב בטבק של סיגריות נקסט לייט ובורקס תפוחי אדמה
מאתמול הכה בנחיריו של רז. זה היה ריח של ישראליות מזוקקת, ריח
של מסע.
בן זקן ישב מאחורי ההגה, לבוש בחולצת פולו משובצת שהכפתור
העליון שלה נכנע מזמן לכרס הפנסיונרית שלו. על לוח המחוונים
שלו הייתה מוצבת שורה של קמיעות: תמונה של הבבא סאלי, תמונה של
הרבי מילובאוויטש, ומחזיק מפתחות של הפועל תל אביב. שילוב
פוסט-מודרני של קדושה, אמונה עיוורת וטרגדיה ספורטיבית קבועה.
לידם, בשלושה תושבות נפרדות, ישבו שלושה מכשירי טלפון סלולריים
שונים, כולם עם מסכים סדוקים, כולם משמיעים קולות שונים של
התראות.
"ברוך הבא, האדם והלפטופ!" קרא בן זקן בקול רועם, וטפח לרז על
הברך בעוצמה שכמעט גרמה לו לפרוק את הפיקה. "הנה הוא! המוח של
המדינה! האיש שמזיז את העננים! נו, מה אומר? הגעתי בזמן או
שהגעתי בזמן?"
"הגעת יומיים מוקדם מדי, בן זקן," אמר רז, חוגר את חגורת
הבטיחות שהייתה שחוקה כמו האמונה של השמאל הישראלי. "אבל מי
סופר."
"יומיים מוקדם, יומיים מאוחר, מה זה משנה? הזמן הוא כמו קו של
אוטובוס, רז. לפעמים הוא מגיע, לפעמים הוא לא, העיקר שיש נהג,"
אמר בן זקן והעביר לדרייב. המונית זינקה קדימה כאילו היא מנסה
לברוח מההיסטוריה עצמה. "תראה, שלחתי לך הודעה בווטסאפ שלשום,
לא ענית לי. למה אתה לא עונה? אני רואה שני וי כחולים. וי כחול
זה אומר שראית! זה כמו לחתום על חוזה!"
"בן זקן, שלחת לי את התמונה של הנכד שלך בתוך קבוצה שנקראת
'פורום הורים כיתה ב'2', שאני לא מבין איך הגעתי אליה בכלל,
ואז שלחת לי שלוש מאות הודעות של 'מזל טוב' מחברים שלך
מהפרלמנט בדימונה."
"נו, וזה לא מעניין?" אמר בן זקן בתמימות, כשהוא חותך שני
נתיבים בלי לאותת, מעשה שסימל את חופש הבחירה המוחלט של הפרט
מול הדיקטטורה של סימוני הכביש. "אורי הילד הזה, אני אומר לך,
הוא גאון. יותר גאון ממך. הוא לוקח את הטאבלט של אמא שלו, עושה
ככה עם האצבע, מגיע ליוטיוב, רואה סרטונים של טרקטורים ברוסית.
ברוסית, רז! הילד לא יודע מילה ברוסית, אבל הוא מבין את הנשמה
של הטרקטור. זה הייטק! זה העתיד!"
רז הביט מהחלון. תל אביב חלפה על פניהם כמו סרט קולונוע צרפתי
משנות השישים שהורץ במהירות כפולה: בנייני הבאוהאוס המזדקנים,
הקורקינטים החשמליים הזרוקים על המדרכות כמו פגרי מתכת של
תרבות צריכה גוועת, והים... הים היה שם, גדול ואדיש, משקף את
האורות של נמל יפו כמו מוניטור של חולה בטיפול נמרץ.
"אתה יודע מה הבעיה שלכם, של אנשי המחשבים?" שאל בן זקן פתאום,
והנמיך את הרדיו בדיוק כשאייל גולן התחיל לשיר על כאב וגעגוע.
"הבעיה שלכם זה שאתם חושבים שהכל זה אפסים ואחדים. שחור ולבן.
פלוס ומינוס. אבל החיים, רז, החיים הם לא אפס ולא אחד. החיים
הם שלוש וחצי לפנות בוקר בכביש המהיר, כשיש לך פיפי ואתה לא
יודע אם התחנה הקרובה פתוחה."
"זה די עמוק, בן זקן," אמר רז, והרגיש איך הציניות ההייטקיסטית
שלו מתחילה להיסדק, חושפת תחתיה את הגרעין הרך של הבדידות
העירונית.
"בטח עמוק! מה אתה חושב, נולדתי אתמול? אני ראיתי את המדינה
הזאת כשהיא עוד הייתה בשחור-לבן. היום הכל בצבעים, אבל הכל
מזויף. כמו הווטסאפ הזה שלך. תגיד לי, למה כשאני כותב 'בוקר
טוב' זה שולח לי לפעמים סימן של אגודל למעלה ולפעמים זה עושה
לי לבבות קטנים על המסך? מי מחליט על הלבבות האלה? ה-CIA?"
"זה נקרא 'אמוג'י ריאקשן', בן זקן," הסביר רז בסבלנות של תומך
טכני שעבר הכשרה בגיהנום. "אם אתה לוחץ ארוך על ההודעה, זה
נותן לך אופציות להגיב בלי לכתוב מילה."
"ללחוץ ארוך?" אמר בן זקן, והרים את ידו הימנית מההגה כדי
להדגים לחיצה ארוכה באוויר, בזמן שהמונית סטתה קלות לעבר משאית
זבל. "מי יש לו זמן ללחוץ ארוך בחיים האלה? החיים קצרים, רז!
אתה לוחץ ארוך, ופתאום אתה בן שבעים, פנסיונר של דן, נוסע
בלילה להביא ילדים בני שלושים לשדה התעופה כדי שהם יטוסו
לאמריקה לעשות כסף מרוח."
"אנחנו לא עושים כסף מרוח, בן זקן. אנחנו מייעלים תהליכים.
אנחנו בונים את התשתית של המחר."
"תשתית שמקשתית," פטר אותו בן זקן בביטול. "אתה יודע מה קרה לי
אתמול עם המכשיר הזה? המכשיר של השטן? רציתי לשלוח לאשתי, מזל,
הודעה שאני קונה לחם שחור וחלב. שלחתי. פתאום אני רואה שההודעה
הלכה לבן אדם בשם 'אבי מנופים קריות'. מי זה אבי מנופים קריות?
אני מכיר אותו? אולי נפגשנו באיזה חתונה? מה הוא צריך לדעת
שאני קונה לחם פרוס? ואז הוא עונה לי: 'תביא גם לי שתיים'. אתה
מבין את האבסורד, רז? העולם נהיה כפר קטן, אבל כולם בו
משוגעים."
המונית עלתה על כביש 1. השלטים הירוקים הגדולים הכריזו על
היעדים: ירושלים, נתב"ג, מודיעין. שמות של מקומות שהם גם הבטחה
וגם איום. פתאום, אחד הטלפונים של בן זקן התחיל להשמיע את
נעימת הנושא של הסנדק. בן זקן שלח יד מהירה, לחץ על המסך הסדוק
והפעיל את הרמקול.
"בן זקן! איפה אתה?!" צעק קול נשי, גבוה ועצבני. זו הייתה מזל.
"אני בנסיעה, מזל, בנסיעה קדושה. מסיע את רז לשדה." "איזה שדה,
יא דפוק אחד! הטיסה שלו ביום חמישי! הוא שלח לי עכשיו הודעה
בפייסבוק!"
בן זקן הביט ברז במבט של בגידה קולוסאלית. "אתה מתכתב עם אשתי
מאחורי הגב שלי, רז? בגלל זה המחשב התבלבל?" "אני לא מתכתב
איתה, בן זקן, היא כנראה ראתה את הפוסט שלי שבו כתבתי 'מתכונן
לנסיעה לסיאטל בחמישי'."
"מזל, תשמעי," אמר בן זקן לטלפון, מתעלם לחלוטין מחוקי התעבורה
וההיגיון הרשמי. "היינו כבר במחלף גנות. מה את רוצה, שאני אעשה
פרסה על כביש 1? זה מסוכן, זה פיקוח נפש. אנחנו נגיע לשדה,
נראה, אולי הטיסה שלו הוקדמה. במדינה הזאת הכל משתנה כל דקה.
יאללה, ביי, נשיקות, אל תשכחי לקחת את הכדורים של הלחץ דם."
הוא ניתק. שתיקה נפלה במונית, כזו שמכילה בתוכה את כל הריקנות
של המאה העשרים ואחת, יחד עם הריח של הקוקוס הקטלני.
"נו," אמר בן זקן, מפנה את מבטו מהכביש למשך חמש שניות ארוכות
מדי כדי להביט ישירות בעיניו של רז. "אז מה יהיה עם ביבי?"
רז הרגיש איך המערכות הפנימיות שלו נכנסות למצב של 'מגננה'. זו
הייתה השאלה הישראלית האולטימטיבית, הקלישאה שממנה אין מנוס,
הסמל המשומש ביותר בארסנל התרבותי של המזרח התיכון. כמו חומוס,
כמו צעקות בשוק, כמו המילה "אחי".
"אני לא יודע, בן זקן. נראה לי שכולם פשוט עייפים."
"עייפים?" צחק בן זקן, צחוק מריר של אדם שראה ארבע מלחמות
ושבעה פיחותים במטבע. "אנחנו לא עייפים, אנחנו בתוך מטריקס!
אתה מכיר את הסרט מטריקס? עם ההוא, קיאנו ריבס, שלובש שמלה
שחורה ולוקח כדורים? המדינה הזאת לקחה את הכדור הלא נכון, רז.
אנחנו בלופ. כל חצי שנה בחירות, כל חצי שנה אותם פרצופים, אותן
הבטחות. זה כמו המונית שלי, הנוסעים מתחלפים, אבל הריח של
הקוקוס נשאר לתמיד."
"זה דימוי מעניין," אמר רז, ורשם לעצמו בראש להשתמש בזה בסטורי
הבא שלו באינסטגרם, תחת ההאשטאג #תובנות-ממונית.
"בטח דימוי! ואתם, בהייטק, מה אתם עושים בשביל המדינה? יושבים
במשרדים עם קירות זכוכית, אוכלים סושי בצהריים, משחקים
בפלייסטיישן. אם מחר יש מלחמה, מה תעשו? תזרקו עליהם קובצי
אקסל? תעשו להם 'ריסטארט' לטנקים?"
"בן זקן, המערכות שאנחנו מפתחים מגנות על המדינה. הסייבר, כיפת
ברזל, הכל זה תוכנה."
"תוכנה, מוחנה," אמר בן זקן בביטול קוסמי. "בסוף, כשצריך להביא
את הלוחמים לגבול, מי מביא אותם? המוניות! בן זקן מביא אותם!
ב-73', כשהייתה מלחמת יום כיפור, אני נהגתי באוטובוס של 'דן'
מלא בחיילים עד לתעלה. בלי ווייז, רז! בלי מפות של גוגל! רק עם
הלב והכוכבים בשמיים. והיום? אם הווייז אומר לכם לפנות ימינה
לתוך קיר, אתם פונים ימינה ונכנסים בקיר, ואז תובעים את
החברה."
המונית נעצרה בחריקת בלמים דרמטית ברחבת ההורדה של טרמינל 3.
השלט המואר של נתב"ג נצץ באור כחלחל, כמו שער לעולם אחר, עולם
שבו אין בעיות. סביבם שררה המהומה הישראלית הרגילה של לפנות
בוקר: משפחות עם שמונה מזוודות ענק שנוסעות לסוף שבוע ברודוס,
זוגות צעירים שמתווכחים על משקל כבודת היד, ואנשי ביטחון
צעירים עם מבט של אנשים שראו יותר מדי סרטי פעולה אמריקאיים
ופחות מדי שעות שינה.
רז פתח את הארנק שלו והוציא שטר של מאה שקלים.
"מה זה?" שאל בן זקן, מביט בשטר כאילו מדובר בחפץ חשוד.
"זה על הנסיעה, בן זקן. כמו תמיד."
"תכניס, תכניס את הכסף לכיס," אמר בן זקן, והדף את ידו של רז
בתנועה מלכותית. "מה, אני אקח ממך כסף על טעות של המחשב? אנחנו
חברים, רז. אנחנו שותפים לגורל. חוץ מזה, המונה בכלל לא עבד.
הדלקתי אותו, אבל הוא הראה לי את השעה בטוקיו. לא יודע איך זה
קרה."
"בן זקן, אני לא יכול לא לשלם לך. נסעת באמצע הלילה."
"אני אמרתי לך לא לשלם? אל תשלם! אבל תעשה לי טובה אחת. תסדר
לי את הווטסאפ. המכשיר הזה משגע אותי."
רז נאנח, לקח את המכשיר הסדוק של בן זקן. המסך היה דביק קלות
משאריות של משהו שנראה כמו דבש או מיונז. הוא נכנס להגדרות,
סידר את ההתראות, מחק את בן זקן מ"פורום הורים כיתה ב'2",
וביטל את האופציה של 'הורדת מדיה אוטומטית' כדי שהטלפון לא
יתפוצץ מתמונות של ברכות "בוקר אור ושבוע מבורך" עם נצנצים.
"הנה, בן זקן. עכשיו זה נקי. אף אחד לא יציק לך."
"אתה מלאך, רז. ממש אליהו הנביא של הדור הדיגיטלי," אמר בן
זקן, ועיניו דמעו קלות, או מהתרגשות, או מהריח של הקוקוס
הקטלני שהגיע לשיאו.
הם יצאו מהמונית. רז, ללא מזוודה, רק עם תיק גב קטן שמכיל
לפטופ ומטען, עמד לצד בן זקן מול הכניסה לטרמינל. שני גברים,
שני דורות, שני עולמות שנפגשו בנקודת האפס של הקיום הישראלי.
"נו," אמר רז. "אז מה אני עושה עכשיו? הטיסה שלי באמת רק
בחמישי."
בן זקן הניח יד כבדה על כתפו של רז והביט אל האופק, שם השמש
התחילה לצבוע את הרי ירושלים בגוונים של ורוד פוסט-מודרני
עדין.
"מה עושים? נכנסים בפנים, קונים קפה, יושבים בדיוטי פרי,
מסתכלים על האנשים. החיים זה לא רק להגיע ליעד, רז. החיים זה
הקונקשן. לפעמים הקונקשן הוא ארוך, לפעמים הוא תקוע, אבל זה מה
שיש לנו. ואם ישעמם לך... תמיד יש לך את הווטסאפ שלי. תשלח לי
תמונה של איזה מחשב או משהו. שאני אדע שאתה חי."
רז חייך. הוא הרגיש איך המבנה הלוגי של עולמו מתפרק, ודווקא
מתוך הפירוק הזה עולה תחושה מוזרה של שלווה. הוא הסתובב וצעד
לעבר הדלתות האוטומטיות של הטרמינל, שנפתחו בפניו כמו לוע
טכנולוגי גדול.
בן זקן חזר למונית שלו, הדליק סיגריה למרות השילוט האוסר,
והעביר ברדיו לתוכנית הבוקר של רשת ב'. המונית שלו התרחקה,
משאירה אחריה שובל של עשן דיזל וריח קוקוס, נעלמת לתוך האבסורד
הגדול של כבישי ישראל.