לפני הכול, נכתוב על דברים חשובים שקרו לי בחופשה, בתמציתיות:
חצ'פורי, עלי גפן, אומלט, גבינה צהובה, חלבה, קינוח ממולא
בסירופ, מיץ דובדבן חמוץ-מתוק, דונאט מרוחה בנוטלה ופרוסת בננה
בחור שלה, סוכריות שוקולד, סוכריות פירות, סנדביץ' עוף, צ'יפס
בטעם בייקון, הליכה עד שהרגליים כואבות, מסעדה מסתובבת, הנמל,
פסל של רומיאו ויוליה מתנשקים, בית עם גרפיטי שכולו הזיה,
סוכריות בוטנים שוקולד, מזרקה עם מים רוקדים, רקדנים ורקדניות
גאורגים, ורקדנית שרה "עושה שלום במרומיו" - שמיד גרם לי לחשוב
על משמעות קוסמופוליטית לשיר.

נחזור לרגע משעשע במלון "וולמונד".
עברתי על פני אלי, אחד משותפיי לחדר, ששאל לאן אני הולך -
ועניתי לו: "יש לי עסקה עם בית הכיסא", כי לא רציתי להישמע
וולגרי, אלא כמו טוני סופראנו שהולך לשדוד קרון של רכבת.
מהר מאוד חזרתי מובס, כמו טוני סופראנו בעסקה שהשתבשה.

והנה עוד רגע משעשע במלון בבאטומי:
מה שטוב בשוק החופשי, הוא שיש תחרות. התחרות היא על כיסו של
הצרכן. ככל שיש יותר עסקים ופחות הגבלות, תהיה יותר הורדת
מחירים. הרשת שתשרוד לאורך זמן, תהיה זו שמורידה יותר מחירים
ומגיעה לכמה שיותר צרכנים.

יום אחד התעוררתי בחדר במלון, ליד גיל אב הבית. הקשבתי לנשימות
של גיל - ופתאום הבנתי: כמו בשוק החופשי, ה"נגרייה" של גיל
פתחה תחרות ליד ה"נגרייה" שלי.

נ.ב: האמת היא שהנחירות של גיל רגועות ועדינות, אך מה לא אעשה
בשביל בדיחה טובה?