במאמר זה אנסה להראות, שסיפורי התורה מכילים את כל המשמעויות
האנושיות האפשריות.

משפט הפתיחה בתורה נהדר: "בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת
הארץ". אין בו אף מלה מיותרת.

הרעיון להתחיל ספר בבריאת העולם ע"י אלוהים, מאפשר לפתח את
העלילה לסוגי מצבים אנושיים רבים ושונים.

גן העדן מקום פסטורלי כמו כפר. פרי הדעת כתאוות הנעורים, אולי
היה לו טעם קולה. הנחש מסמל את האלימות ואת הקורבן לאלימות, כי
אלוהים הנחית אותו להיות רכון על האדמה. פרי החיים מסמל את
הקבלה, סוד שאי אפשר להגיע אליו, אולי יין שמיוחד לזקנים
חכמים.

חווה הרה. היא כבתולה שהתנסתה לראשונה בחוויה מינית.

קין והבל בשדה המלים. קין הילד השירי התועה. מתנת הבל יותר
חדשנית ומעודנת. קין עבריין, רוצח בלי להבין ואחר כך מתחרט
ובוכה. אלוהים נותן לו אות זהב על המצח, כמו הגנה ראשונית על
החברה. הוא משתקע בעיר ובונה מסגרת.

אחר כך באים המלאכים המושחתים ושוגלים בנות אדם. האדם מתחיל
לקרוא בשם ה'. המוסד העירוני מאיים.

קין הערס הראשון בהיסטוריה. אחר כך בא נוח הצדיק ושט לתוך
החלומות בספינה, שבה דחוסות בהמות מסריחות כבובות לגו קטנות.
הוא מציל את האנושות כמו ג'יימס בונד. אחר כך שלח יונה ליצירת
קשר דואר ראשון עם הסביבה. אלוהים יוצר את הקשת הקיטשית. מתוך
הקיטש מתחילה ברצינות להיברא מחדש אנושות.

נוח נופל מתגלגל שיכור באוהלו ככושי. ילדיו פרנואידיים, פוחדים
להתקרב לעירומו. חם ילד שובב, מציץ לאביו ונענש.

אברהם הולך בארץ כדמות מצוירת קטנה בין הרים ועמקים. בארץ זרה
ומסוכנת הוא אומר לאשתו להתחזות כמו בובה.

אברהם ולוט נפרדים כמו בתחנת דרכים. לוט הולך לעיר תוססת
ורועשת. אברהם מארח בחום היום את שלושת המלאכים, זה שיא של
אנושיות הרמונית עם מאכלים כבדים. שרה כזמרת ספיריטואל, צוחקת
בלבה ומתנגדת לחברה, ואחר כך מתה. מתמודדים עם צער המוות
בנימוס מזויף, הצער אטי ושחור כמערה, ומישהו מפר את הצער
במיקוח כספי פתאומי ומהיר.

לוט פקיד מנומס. מארח את המלאכים באדיבות. אחר כך באים אנשי
סדום ומדברים כמו ישראלים מתנשאים וברבריים. הם פוצרים בלוט
ומאיים לפרוץ את הדלת, כאילו משתמשים בכלי אינסטלציה לפצור
בתוך לוט. הפקידים יורים לייזרים ומדברים ללוט מהצד בזרות
סתומה ופלאית כזמרי בלוז. לוט מספר לחתנים, החתנים מזלזלים
וחושבים שהוא מהתל. זה הופך את כבוד המשפחה. אחר כך הם יוצאים.
אלוהים ממטיר אש וגופרית על סדום כמו שואה או שואה אטומית. אשת
לוט הופכת לנציב מלח כמו לפסל או בובה. לוט לא יכול לרוץ להר,
כי ההר יימס עד שיגיע. הוא מסתתר במערה. במערה בנותיו עושות
מעשה מביש ושוכבות אתו.

אברהם עובר מלחמה כמו שחמט, ובה מכריז שלא ייקח מחוט ועד שרוך
נעל, כאילו עמד לאורך פס בתמונה קטועה בתוך דרמה. אחר כך
אלוהים מעיר אותו ולוקח אותו לראות כוכבים מנצנצים רחוקים.
אברהם מל את יצחק כמו סירוס.

הגר רבה עם שרה במריבת נשים שנחשבת טיפשית, ואברהם מתעלם
באצילות. הגר בורחת למדבר וזורקת את התינוק שלא תראה במותו.
היא האישה ההרה המצילה את האנושות בעזרת נשיותה החזקה רגשית.
אלוהים מבטיח לה עם, ואחר כך אומר שהבן יהיה פרא אדם. מתוך
האילוף תחת עול שרה, תצא ממנה מפלצת חזקה.

אלוהים אומר לאברהם לעקוד את בנו. אברהם הולך עם בנו כמו לגלות
לו את פלא האלילות בעזרת מדורה. אלוהים מציל את בנו יצחק.



עבד אברהם הולך למצוא אישה ליצחק. הוא בודק אם יצליח, הצלחה
בנשים מושג מודרני. באה רבקה, והוא פונה אליה בנימוס שמחייבת
פנייה לזר: מבקש ממנה עזרה. היא נערה טובה ועוזרת, ולכן מקבלת
תכשיטי זהב וכבוד, כמו במעשיות עם. הבאר כמו קולנוע, מקום מפגש
טבעי של בחורים ובחורות.

רבקה הרה ובבטנה שני לאומים. היא מציגה לראווה את גאוות חזה
הגדול, אבל נזהרת מהטרדה מינית. נולדים לה יצחק ועשיו. עשיו
פושטק אדום שיער. אדום הצבע הכי חם בקשת. נשאלת שאלה קלישאתית:
מי אוהב יותר, אימא או אבא?      רבקה יודעת בסוד מהי אהבה.
יעקב לוקח ממנו את הבכורה במרמה בעזרת נזיד עדשים אדום. אחר כך
הוא מתחפש לעשיו וגונב ממנו את הברכה. עשיו בא כחיה אחרת
מהיער, מגלה את התרמית ומתחנן בבכי. אחר כך יעקב בורח.

יעקב ישן על אבן וחולם על מלאכים עולים ויורדים. זה חלום שמבטא
מחזוריות הרמונית. הוא מתעורר בבהלה עצבני כדלק ושם שמן על
המצבה כמתדלק. אז הוא הולך לבאר. בבאר יש שיטה ברורה איך לגול
ולהחזיר את האבן. מתחיל מעגל של סיפור מחזורי.

עיני לאה רכות, היא כמו הים והשמיים. יעקב עובד את לבן שבע
שנים בשביל רחל, והעייפות נראית בעיניו הדלוחות. הוא מתקבע
בתוך מסגרת עבודה. לבן מרמה אותו ונותן לו את לאה. הוא עובד
עוד שבע שנים ומקבל את רחל.

יעקב משפיע על ייחום הכבשים, שאפשר לשחק בהן כבלגו או
קליידוסקופ. פני לבן משתנים, הוא ערבי מבוגר שדואג בסרט ערבי.
יעקב בורח, ולבן רודף אחריו. יעקב אומר ללבן לחפש את התרפים
ואומר שיהרוג את מחביא התרפים. נוצר מתח. רחל החביאה אותם
וסירבה לרדת מהגמל כי יש לה מחזור. היא כמו כלב שעושה צרכים
ומתבייש. לבן חוזר, ויעקב מתמוטט רגשית ומדבר על הפדיחה שעבר
כמו בשירים מודרניים. לבן הנוכל עונה כפסיכולוג מושחת, ובונה
אתו גל עם דיבור מוגזם.

רחל ולאה יושבות בערב ושומרות סוד נשים כבד במצחן העייף
והמוצלל. הילד התמים מביא דודאים מרחוק כסיפור אינדיאני על
אותות אהבה רחוקה. לאה אומרת ליעקב "שכרתיך". יעקב הופך לחמור
מצחיק שתפקידו לבעול ולהפרות.

יעקב פוגש את עשיו אחיו אחרי עשרים שנה, והם מתחבקים. הם כמו
נפגשים בשלג ברוסיה אחרי הרבה שנים. יעקב אומר "אתנהלה לי לאטי
לרגל המלאכה הזאת". הוא זורם בשקט במחשבה. הוא גם כמו נחש קטן,
כשלמעשה עשיו דומה לנחש באופיו. יעקב ומשפחתו נוסעים בהנאה
בטוחה ושלווה כמו אחרי טיול שנתי מפרך ומהנה, המיילדת נקברת
מתחת לעץ לסכם את הסיפור בנצחיות גאה ועצובה של האבל, ואחר כך
רחל מתה ונקברת כאם מלאה נשיות שמתה אחרי היריון קשה. יעקב
מסכם את הסיפור ושופך שמן דלק על האבן. ניצוצות אור שונים
נדלקים לאורך הסיפור, כמו לאורך היום. עשיו האדום מוליד שושלות
מלכים ואלופים, שמגיעים לשיאים בוערים וראויים לשבח.

בן חמור, שכשמו כן הוא, אונס את דינה. דינה כחיילת נאנסת.
האחים חוזרים מהשדה ושומעים. בן חמור מתחרט והופך לילד טוב עם
שיער חפוף וזוהר. האחים מבצעים מעשי שדים אכזריים בעיר, האב
כועס עליהם ונפשו חודרת בשקט לתוך שנאה אצורה.

אונן הנער הבעייתי שלא מצליח במין. אלוהים הורג אותו, והוא
נעלם מהר כאיש קטן ברמזור. תמר מתחפשת באופן אמנותי לזונה.
יהודה רוצה לשרוף אותה באש אדומה שתעלה אותה לשמיים עם שיא
מוגזם של יצירתה. היא זוחלת ומביאה לו חפצי זהב, כמחפשת ספר
תורה או קבלה. יהודה מאדים מבושה, מהסוג של מבוגרים שמבינים
ושוגלים, וסולח לה.


יוסף ילד חולם, סנוב ומנותק עם תודעה יפה. יעקב תופר לו כתונת
פסים יפה ואוהב אותו. כתונת הפסים רגועה בתוך הבית. האחים
יוצאים. יעקב שולח את יוסף לחפש אותם כמו לשלוח ילד באופן לא
מוסרי לבצע משימה צבאית. יוסף תועה ומשתחרר בדרך, שנפתחת לארבע
רוחות. הוא פוגש את אחיו שיושבים בהנאה חברותית ואוכלים. הם
מדברים עליו בזלזול כמו היום. הם זורקים אותו לבור. הבור -
חוסר משמעות קפקאי. יהודה מציל אותו ומציע לעשות מעשה חומרי
אחר:            למכור אותו. הם מכתימים את הכתונת ומראים
ליעקב, ויעקב אומר שחיה טרפה אותו, כאילו יעקב בעצמו חיית טרף
זועמת שיוצאת מהסלעים בסוף היום. יוסף מגיע למצריים.

יוסף במצריים עובר סיפור מתח מודרני: אשת אדונו אונסת אותו
במרמה ומשתמשת בבגד להאשימו כאילו אנס אותה. יוסף מגיע לכלא.
בכלא חוסר משמעות וחושך נוסף, אבל ביחד עם אנשים. הוא פותר את
חלומות האסירים. פרעה המלך חולם על פרות שאוכלות זו את זו.
החלב נותן כוח התבגרות, וחיות אפשר ללטף וליהנות מקסמן כשהן
מתנודדות כמו בקליידוסקופ או בדמיון. פרעה מספר ליוסף את
החלומות ברגע מכריע, כמדריך טיולים שמספר סיפורים וצ'יזבטים.
יוסף מתעלה בעזרת טהרתו האלוהית על נחיתות הפשע והופך למלך,
והמצלמה עוברת על כל מצריים הענקית.

בעצת יוסף אוספים המצרים חיטה בשנות שובע בשביל שנות רעב. גם
החיטה נותנת כוח שרירים מבגר. אצל הפרות הכוח נכשל, הפעם הצליח
לעזור.

האחים באים למצריים לשבור אוכל. יוסף משפיל אותם, והם נחותים.
יוסף לועג להם ומאשימם בריגול. האשמת אנשים בריגול קיימת גם
בספרי מתח מודרניים. יוסף אומר: לראות את ערוות הארץ באתם. הוא
פותח בפניהם את כל גסות המיניות שעבר, כמו בסרט כחול. הוא אומר
להם להביא את האח. האחים חוזרים לישראל.

האחים באים שוב למצריים. יוסף שם גביע בשק של אחד מהם, נקודה
קטנה ומסוכנת שמכשילה אותם. האחים מבינים את הרמאות ונבוכים.
הם חלשים. יהודה מתחנן. יוסף מתמוטט ובוכה, והאחים מכירים
ומתחבקים כמו בסרט ערבי.

יעקב מצליב ידיו ומברך. הסיפור נגמר בצלב סוגר, כמו צלב
נוצרי.

החרטומים קוסמים חכמים ופלאיים, שיושבים גבוהים עם פרעה המלך
החדש ואומרים שצריך להתחכם ליהודים. בני ישראל במצריים עובדים
קשה וזועקים לאלוהים. זה שיא חשוב בסיפור, ונשמעת בו צעקה
גדולה. פרעה החדש שמעביד אותם, רע ומגעיל. הוא אומר למיילדות
להרוג את הזכרים היהודיים, והן נמנעות. הן נותנות למלך תירוץ
עבודה. אלוהים הופך אותן בתמורה לגננות חומריות מלאות כוח
אדמה. פרעה אומר להשליך את הזכרים לנהר היאור. אישה מצפינה את
בנה בתיבה ושמה אותה ביאור. זה סיפור סיני עדין. בת פרעה שולחת
אמתה הארוכה ליאור ולוקחת את הבן משה. נוצר סיפור אימהי של
הנקה וטיפות חלב. משה גדל.

משה רואה אויב מצרי, הורג אותו וטומן אותו באדמה. הוא משתלט על
אדם אחר באלימות כמו נחש, ומנחית אותו עד שהוא נקבר ונעלם
בשפלות. כך גם האדם כשירד מגן עדן, קולל לעבוד בפרך את האדמה
כל חייו. אחר כך משה רואה שני פושעים רבים וצועקים לו מרחוק על
דבר המצרי. הוא פוחד ובורח.

אישה מצרייה מלה את הילד שלה כדי שלא ימות. זה סיפור מתח שנגמר
בעוצמה ארוטית. אחר כך משה רואה סנה בוער ולא אוכל, אש התמיד.
הוא משיל את נעליו מקדושה כנוצרים בכנסייה. הסנה גם כרדיו
שאליו בורח ישראלי עצבני. אלוהים אומר לו לזרוק את המטה והמטה
הופך לנחש. היד או הרגל נוגעת בעדינות חביבה כמו כף. אלוהים
אומר לו להכניס את ידו לבגד, והיד הופכת מצורעת. משה קוסם.

משה ואהרון מפילים את המטות והם הופכים לנחשים, וגם החרטומים
עושים זאת. זה מפגן של טקס שבטי קדום. מטה אהרון אוכל את מטות
המצרים, כגזעיות הנעורים.

משה ואהרון נותן למצריים מכת דם. הדם חודר לנפש, לקיום האנושי
ולאדמה. אחר כך מכת צפרדעים. הצפרדעים מבאישות, הן קופצות
מגעילות ומשחקות בנפש. בכל מכה אלוהים משחק במצרים ומקשה את לב
פרעה כדי לתת עוד מכה. בכל מכה חודרים המצרים עוד לתוך שיגעון.
מכת ערוב כמחלה סופנית ממארת. אחר כך נופלים על מצריים גושי
ברד ענקיים, ואש בוערת בתוכם. זה השלג המלכותי של נארניה.
הארבה מחסל את החקלאות, כמו ג'וקים או ניגוני פסנתר. מכת חושך
סוגרת את המצרים, ופרעה מסתיר את פניו ונעלם באכזריות וחוסר
אנושיות. אחר כך מכת בכורות האכזרית הורגת את הבכורים, ונשמעת
צעקה שנייה והפעם של המצרים. פרעה מגרש בכעס את ישראל, ואחר כך
המצרים רודפים אחרי ישראל במדבר. משה פותח וסוגר את הים כמו
במשגל, וישראל עוברים בו כיצורים דמיוניים לעבר עולם דמיוני
וחדש. עמוד הענן והאש מלווים אותם ונותנים להם קצב כבד כשעון
ביולוגי. מרים והעם שרים את שירת הים, האהבה הארוטית מתמלאת
במוזיקה.


מעמד הר סיני מפואר ודרמטי. משה עולה להר ונשאר בו ארבעים יום.
אהרון בונה לעם עגל זהב. העגל מתעצב באש כמו במקרה, זו התפתלות
בחומריות למטה לעומת הרוחניות החזקה למעלה, כמו גיהינום וגן
עדן. משה יורד לעם ושובר בכעס את לוחות הברית, ואלוהים כותב לו
את המצוות מחדש על לוחות אחרים. ניירות במשרד עוברים מהר כחלק
מעבודה שגרתית, מנייר לנייר כמו מלוחות ללוחות. אלוהים מתכנן
להרוג את ישראל, ומשה בשיחת דיפלומטים ומבקרי ספרות נעלים מבקש
שיסלח. משה מבקש לראות את אלוהים. אלוהים מסביר שאדם שיראה
אותו ימות, ולכן מגן עליו ומראה לו רק את אחוריו. גם משה מגן
על העם בעזרת מסיכה מלראות את הקרינה הרדיואקטיבית בפניו.

המשכן הוא המסגרת העיקרית והמפוארת בתורה. אחרי שנבנה, ענן
אלוהים עולה ויורד מעליו כסוגר את הסיפור במיסטיות נעלה.


במדבר העם מציק למשה. אלוהים מוריד מן מהשמיים, פתיתים קסומים
ומתוקים כמו באגדה. אחר כך הוא מוריד לעם שלווים, ציפורים
עייפות יורדות במדבר מתווי הצהריים. נחש הנחושת הוא מיסטיקה
כמו אליל אבל למעשה מרפאת ומצילה, כמו תחבושת או רופאים.
המרגלים נשלחים לתור את הארץ, חוזרים עם פירות משובחים ובשורה
חדשה, אבל מביאים בשורות מאיימות וזרות. העם נענש ומתייאש
מהחום במדבר. הנדודים במדבר מתעתעים. משה כמו מדריך טיולים,
שמאפשר לעם לחזות תמונות הצלה מהתעתוע.

בלעם שר שירים ומברך. הוא כמו זמר קאנטרי או בוקר בעל חזון,
אלא שהפעם הבוקר לא מציל את החברה הישראלית מנחשלות אלא מקדם
אותה בעזרת הטוב שכבר יש בה. שירתו עולה לשמיים ונשארת לנצח עד
אחרית הימים דרך שירת האזינו.

משה מכה בסלע כמו פשלה ענקית של ילד, ויוצאים מהסלע מים כמו
פתירה לא שלמה של מהלך ארוטי במדבר. אלוהים אומר לו לעמוד על
ההר כמו נסיך שעומד בשיא סיפור על במה גבוהה וצופה בעולם. זה
דומה לקטע של אברהם הצופה בכוכבים. אלוהים אומר למשה למות,
ומשה מונחת ומתאבד. הוא הופך לבובה שלא אבד זיו פניה.

העם נכנס לארץ מאושר, כמו בחזרה לגן עדן.